האנייה הרוסית שנשברה בחוף

ספינת קיטור רוסית עלתה על שירטון בחוף יפו. תושבי העיר, יהודים וערבים, פעלו יחד להצלת הנוסעים.  

משה רימר

החורף בארץ ישראל בשנת 1891 היה סוער במיוחד. גשמי זעף ירדו ללא הרף, שטחים חקלאיים רבים הוצפו ולא ניתן היה לעבדם, ולעניי הארץ בבתיהם הדלים נגרם סבל רב. בחורף קשה זה התרחש בחוף יפו ביום חמישי בשבוע, י"א אדר ראשון תרנ"א, 19 בפברואר 1891, מאורע אשר נחרט בזיכרונם של אנשי התקופה. גלויה תיירותית, אשר עותק ממנה נמצא באוסף צבי אלכסנדר, נותרה כתיעוד חזותי של האירוע הדרמטי שהתרחש בחוף יפו.   

התאונה

"כשתי שעות טרם האיר היום" כתב יעקב גולדמן, מזכיר ועד הקהילה האשכנזית ביפו, לקוראי עיתון 'המליץ', "רעשה כל העיר, וקול פעמון, קול חצוצרה וקול כלי התותח הקימו את העם משנתם". הלילה היה גשום וסוער, גלי הים התרוממו לגובה רב והתנפצו בקצף על סלעי החוף, ושם, על הסלעים שמדרום לעיר, נראתה צלליתה של ספינת קיטור שעלתה על שירטון.

הייתה זו ספינת הקיטור הרוסית "צ'יחאצ'וב", בבעלות חברת הספנות והמסחר הרוסית (רופיט). היא הפליגה מספר ימים קודם לכן מנמל אודסה, ושטה דרך קונסטנטינופול ואלכסנדריה לנמל יפו. על סיפונה היו כמאה וחמישים נוסעים, מהם שמונה משפחות עולים שמנו כעשרים יהודים מרוסיה, והיתר מרביתם צליינים רוסים שעשו דרכם לירושלים לרגל חג הפסחא הקרב. לא הייתה זו ספינת פאר ורק מתי מעט מן הנוסעים הפליגו בה בתנאי הנוחות של מחלקה ראשונה או שנייה.

ציור של הספינה "צ'יחאצ'וב", יצירה של הצייר ג'ון סקוט (John Scott)

בנמל אלכסנדריה הצטרפו מספר נוסעים לספינה וביניהם שני מיסיונרים אמריקאיים, פרנק ווסטון סנדפורד (Frank Weston Sandford), ותומס הובס סטייסי (Thomas H Stacy). השניים נשלחו מטעם אגודת מיסיון בפטיסטית מניו יורק, למסע בן שנה סביב העולם, במטרה לפקוד את תחנות המיסיון של האגודה. סנדפורד וסטייסי הספיקו לבקר ביפן, סין והודו קודם שהגיעו למצריים, ושם, בנמל אלכסנדריה, עלו על סיפון הספינה הרוסית בדרכם לביקור בארץ הקודש.

"צ'יחאצ'וב" לא הייתה ספינה חדשה. היא נבנתה בשנת 1867, הפליגה כ-24 שנים בקווי הספנות במזרח הים התיכון, וגילה ניכר בה. "ויהי בהיותה רחוק מחוף יפו שעות אחדות, נבעה חור גדול בהאניה והמים באו בה" סיפר יעקב גולדמן. "והים הסוער שלח גליו ויבואו לתוך האניה ממעל והאניה חשבה לרדת מצולה. כל עמל המלחים להריק המים היה לשוא. ויגברו המים ויכבו את האש... ומפקד האניה ראה גם הוא כי האניה לא תנצל עוד. ויאמר להציל נפשותיה ובאמצעים שונים דחפה דחיפה עזה עדי באה לא הרחק מהחוף. ובראותו כי עוד מעט ותרד מצולה, דחפה והביאה על שן סלע אשר קרוב להיבשה מול בית הקאראנטין ויודיע צערו בעיר".

ניסיונות הצלה ראשונים

צפירות המצוקה של הספינה נשמעו בכל רחבי העיר ותושבי יפו נחלצו לעזרה. הראשונים שהגיעו לחוף היו בעלי האכסניות הגדולות יחד עם הספנים עושי דברם,  ואלו חתרו בסירותיהם ועשו כמיטב יכולתם על מנת להתגבר על גלי הים הסוער.  ביניהם בלט באומץ ליבו ובהעזתו סולימאן גירבי, המשוטאי הראשי של חברת הנסיעות קוק, ובהנהגתו הצליחו החותרים להגיע אל הספינה ולחלץ בחירוף נפש את מעט נוסעי המחלקה הראשונה והשנייה ולהביאם אל החוף.

בשלב זה האיר היום וכל תושבי יפו עשו דרכם אל החוף. הספינה נראתה בבירור במרחק של כמאתיים מטרים מן החוף כשהיא נוטה על צידה וגלי הים הסוערים מכים בה ללא רחם. ניסיון נוסף להוריד ממנה נוסעים הסתיים באסון. "ויורידו עוד אנשים באניה הקטנה", תיאר יעקב גולדמן, "ויהי בעברם והנם קרובים צעדים אחדים להחוף, ויהפכו האניות על פני הסלע והנוסעים ירדו מצולה. אחרי עמל רב שטו הנוסעים ויבואו להיבשה, ורק אחד החובלים נהרג, כי נפצע מוחו בשן הסלע ואחר מפרפר בין החיים ובין המוות". תושבי יפו שצפו במראה נחלצו לעזרה והרב דוד בוימגרטן, תושב ירושלים, ציין כי "אחינו תושבי יפו קדשו שם שמיים לעיני העמים בהשליכם נפשם מנגד ויקפצו הימה ויחצו בין משברי ים, בין גלים סוערים להציל נפשות המתאבקים עם מר המוות".

הקונסול הרוסי, שהיה עד להתהפכות הסירה, החליט כי אין טעם לסכן אנשים נוספים בניסיונות הצלה כל עוד הסערה בעיצומה. לבקשתו הציב הקאימקאם של יפו בחוף משמר של אנשי צבא, הורה אותם לשמור על הספינה והרכוש שבה ואסר עליהם להמשיך במאמצי ההצלה ללא הוראה מפורשת.

ניסיונות נוספים להגיש עזרה

אל החוף הוסיפו להגיע תושבי יפו וביניהם אהרון שלוש, מראשי הקהל בעיר, ובנו, יוסף אליהו שלוש. "הנוסעים מצטופפים כולם במקום אחד למעלה על הסיפון, בצד המתרומם מעל פני הים והפונה אל העיר" תיאר יוסף אליהו שלוש את שראה מן החוף, "ידיהם היו שלוחות בדפני האניה וחבליה, מפחד ואימה שהטיל עליהם הים שהשתובב באכזריות נוראה שלא יגרפם לתהומותיו. הגלים הרטיבו את בגדיהם והם צעקו וקראו לעזרה". אחד מניצולי הסירה שהתהפכה סיפר את שאירע לו על האניה: "מרוב פחד לא ידעתי מקום עמדי על האניה ואקרב להקיר ויבואו הגלים ויסחבוני הימה וישליכוני מגל אל גל עדי שבו להשליכני להאניה". ברור היה כי הנוסעים שעל האוניה עמדו בפני סכנה חמורה.

אהרון שלוש ניסה לשכנע את החיילים כי יחדשו את מאמצי ההצלה, אולם פקודת הקאימקאם מנעה זאת מהם וגם סוכן האניה, גבריאל סמורי, הודיע כי אין לעשות דבר ללא אישורו של הקונסול הרוסי. בהיותו מנוע מלפעול להצלת נוסעי הספינה, החליט אהרון שלוש להתארגן להגיש סיוע לניצולים שיגיעו לחוף. בפקודתו הועמדו על שפת הים אוהלים אחדים ואליהם הובאו מיטות וסדינים, מחצלות וכסאות, כדי מים, מיחם, תה וסוכר, יין וקוניאק ושאר דברים העשויים לסייע לניצולי ספינה טרופה. משהובאו כל אלו לא נותר עוד אלא לשאת תפילה ולהמתין לים כי ינוח מזעפו.

בעת קשה זו ארגן רבה של יפו, הרב נפתלי הרץ הלוי, כנסי תפילה ותחנונים לשלום הנוסעים האומללים, ואף פנה במברק אל הרב שמואל סלנט בירושלים לאמור: "האניה הרוסית טובעת בים. צריכה רחמים. התפללו".

את שהתרחש בירושלים עם קבלת הידיעה תיאר דוד בוימגרטן לקוראי עיתון "המגיד":

"השמועה הרעה הזאת עשתה לה עד מהרה כנפיים בכל עירנו. כל התושבים רצו דחופים ומבוהלים לכותל המערבי ולבתי הכנסת להתפלל. הרה"ג הרב שמואל סלנט צוה על תלמידי ישיבת "עץ החיים" ותלמודי התורה ומוריהם כי יבואו כולם לבית הכנסת הגדול "בית יעקב" לשפוך שיח לפני ה', הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה, כי יציל האניה ונוסעיה מרדת מצולות ים ויצו גם להריע בשופר כדין. מחזה נורא היה לראות העצבון והתוגה ששכנו על פני אחינו. מכל עבר נשמעו אנחות משברות כל הגוף"

חידוש ניסיונות ההצלה

שעת הצהריים הגיעה, והים עדיין סער כמקודם. אהרון שלוש הביט במשקפת אל הספינה ולא יכול היה עוד להבליג לנוכח מראה הנוסעים המשוועים לעזרה. הוא חשש לפנות אל הקונסול הרוסי שהיה מהיר חימה, ולכן ביקש מידידו, סניור חיים אמזלג, סגן קונסול בריטניה ביפו, שיזרז את הקונסול הרוסי. סניור אמזלג נענה מיד, נסע לבית הקונסול הרוסי והציע את עזרתו בארגון פעולת הצלה. תחילה אמר הקונסול הרוסי כי הוא מעדיף להמתין עוד שעות אחדות לרגיעת הים, אולם כאשר שמע את דעת ראש המלחים ביפו, שבא אליו ואמר כי הים עתיד להמשיך ולסעור כל היום כולו, שינה את דעתו ושני הקונסולים נסעו אל החוף והקאימקאם עימם.

בהתייעצות עם בחירי הספנים הובהר, כי לא ניתן להשיט סירות אל האוניה הנוטה על צידה והדרך היחידה בה ניתן לפעול, היא להוריד את הנוסעים אל החוף בעזרת חבלים. "מלח אחד יטפס ויעלה על האניה ובעזרת מלחי האניה יזרקו חבלים הימה, קשורים מצד אחד לאניה ולצדם השני יקשרו אליהם חבל דק אשר השוחים יחזיקוהו בידם ויעבירום אל החוף" תיאר יוסף אליהו שלוש את שיטת ההצלה, "המלחים שעל החוף יתפסו בחבלים האלה ויקשרום אל מקום גבוה חזק ובטוח. כשהחבלים יקשרו וימתחו, יקשרו כסא לשני החבלים האלה, אשר למטה יהיה קשור בחבל דק שתחילתו באניה וסופו נאחז בידי המלחים. באניה מושיבים בכסא אחד אחד, קושרים אותו היטב היטב והמלחים שעל החוף מושכים את הכסא בחבל אל החוף"

וכך היה. החבלים נמתחו בין הספינה לחוף ועשרות מאנשי יפו עמלו שעות רבות בהורדת הנוסעים בזה אחר זה אל החוף. הייתה זו שעה יפה של אחווה ושיתוף פעולה בין כל הנוכחים בחוף. הקאימקאם של יפו נכנס לתוך הים עד ברכיו, תפס גם הוא בחבל ועודד את העוסקים במלאכה. שתי תיבות קוניאק שהובאו לחוף היו דבר בעיתו, בחזקם את רוח המצילים העייפים. לניצולים הוצעו מאכל ומשקה, מחסה ותמיכה להחיות נפשם מיד בהורדתם מן הספינה הטובעת.

העומדים על החוף היו עדים למחזות קשים במהלך מבצע ההצלה. "איש בא בימים, אשר נאבק כשתי שעות עם הגלים הסוערים שפערו עליו פיהם לבלעהו חיים, אבד כח הדבור ולשונו דבק לחיכו מיראה ופחד" סיפר בוימגרטן, "אשה אחת יצאה מדעתה כי לא מצאה ילדיה תיכף בהציגה כף רגלה על היבשה". בוימגרטן הוסף כי הילדים הושבו מאוחר יותר לאימם על ידי הערבי שהצילם.

מצבם הקשה של הניצולים שאיבדו את כל רכושם, נגע לנפש כולם, ויצחק בן טובים, מחברי ועד חובבי ציון ביפו, ארגן סיוע ראשוני. "ויאמר עוד ה' בן טובים לאסוף כסף בין הנאספים לטובת הניצולים שנשארו באין כל", ציין יעקב גולדמן, "ויתחברו לו עוד אנשי השם ויאספו רשימה ערך שמונה מאות פרנק ויהיו המנדבים מכל בני הדתות והכסף יחולק בין כל הניצולים באין הבדל". דוד בוימגרטן  מדגיש גם הוא את שיתוף הפעולה בין בני כל העדות בספרו על פעולות המצילים "להשיב נפשות המוצלים ממות, מבני ברית ומשאינם בני ברית".

הגשת סיוע לניצולים

לאחר שהורדו אחרוני הנוסעים ואנשי הצוות אל החוף, הסתבר ליהודי יפו כי לשמחתם לא נפקד איש מבין העולים היהודים מרוסיה. גם השמועה "כי היו עברים מארץ תימן אשר נטבעו" התבררה כשמועת שווא.

אם בחוף יפו, בקרב הצופים במחזה, הופצו שמועות והשערות שווא, קל וחומר שרווחו שמועות בין תושבי ירושלים המודאגים. "הולכי בטל ובוראי חדשות מצאו להם שעת כשר לבדות טלגרמות שונות" סיפר דוד בוימגרטן "פה נשמע כי האניה וכל הנמצא בה ירדו תהמה, ושם נשמע כי משפחות רבות מאחינו מצאו קברן במים אדירים ועוד שמועות כאלו הגדילו השאון והמהומה". כדי להבהיר את הדברים לאשורם, שאל הרב שמואל סלנט באמצעות הטלגרף את הרב נפתלי הרץ הלוי ביפו בדבר שלום האניה והאנשים שבאו עליה. המענה שהתקבל, כי כולם כבר ניצלו, "הרגיע מעט את המיית וסערות לבות תושבי העיר ויפיג צערנו" כדברי בוימגרטן.

לאחר שכל הנוסעים הובאו אל החוף, נלקחו היהודים שבין ניצולי הספינה למשרדי הועד הפועל של חובבי ציון ביפו. בית הועד שכן בסמטה צרה היוצאת מרחוב בית המכס שמצפון לנמל יפו. מדרגות אבן צרות ומסדרון קטן הובילו לאולם גדול בקומה השנייה של בית ערבי ולשם הביאו יהודי יפו מצרכי מזון, בגדים חמים ושאר דברים הנחוצים לניצולים. רופא בית החולים "שער ציון" ביפו, ד"ר מנחם שטיין, הוזעק למקום, הגיש עזרה רפואית וסיפק תרופות על פי הצורך מבית המרקחת של הועד. בשלב זה "רובם כבר שבו לאיתנם", הודיע גולדמן והוסיף, "אחד הנצולים יצא מדעתו מרוב פחד, ויהי יושב בבית הועד וקורא שירת הים ויאמר לאמר: הנס שעשה עתה אלוהינו עמנו גדול רב יתר מהנס שעשה הקב"ה בצאת ישראל ממצרים, כי אז הלא עברו בני ישראל בחרבה ואנחנו עברנו בים וניצלנו. ויהי מפזז ומכרכר ויתן לו הד"ר סמים וישב גם הוא לדעתו".

בשעות הערב הלכו חברי הועד אל המנזר היווני אורתודוכסי, ה"דיר איל רום", אליו נלקחו הצליינים הרוסיים, כדי לדרוש בשלומם של הניצולים ולחלק להם "לחם ויי"ש ומאכלים ללפת הפת". מחווה זו זכתה להערכה רבה מצד המצילים והניצולים כאחד, "בעת החלוקה בא גם הקאימקאם ויאמר: מכל הפועלים לטוב לא מצאתי רק עברים", השתבח גולדמן, "והרוסים מהללים ומשבחים את היהודים ומספרים תהילתם ברחובות קריה כי הצילום מחרפת רעב".

כדי להבטיח את המשך מתן הסיוע לניצולי הספינה היהודים שנותרו בחוסר כל, פנו חברי הועד הפועל, זאב ולדימיר טיומקין, יחיאל מיכל פינס ויצחק בן טובים, באמצעות הטלגרף אל הרב ד"ר עזריאל הילדסהיימר, מראשי הרבנים בקהילת ברלין, וביקשו עזרה כספית. ד"ר הילדסהיימר לא התמהמה, אסף נדבות, שלח את הכספים לאנשי הועד ביפו ואף יצא בקול הקורא לרחמנים בני רחמנים מקרב יהודי רוסיה לנדב ולשלוח אליו כספים לעזרת ניצולי האוניה.

הרב נפתלי הרץ הלוי שלח מכתב מפורט לרב סלנט בירושלים ועדכן אותו בפרטי הפרשה במלואם. בוימגרטן דיווח כי מאז קבלת הטלגרמה המרגיעה מרבה של יפו "לא ידענו דבר אמת וידיעה ברורה כמה מספר הנפשות בכלל ומספר אחינו שהיו באניה בפרט וסבת האסון שקרה להאניה... לא יכולנו להציל דבר ברור כי כל המכתבים שבאו מודיעים לנו האסון ופרטי המקרה בסגנון אחר מבלי דעת האמת והסבה הנכונה". מכתבו המפורט של הרב נפתלי הרץ הלוי התקבל בירושלים ביום שישי, יום למחרת האירוע,  והרוחות בעיר שקטו.

ניסיון לחילוץ הספינה הטבועה

למחרת היום, החלו לבחון את האפשרות לחלץ את הספינה ולתקנה. הים עדיין סער, הגלים הטיחו שוב ושוב את הספינה אל הסלעים וקרקעיתה נשחקה והלכה. על מנת להקל על משקל הספינה הוחלט לפרוק את המטען ממחסניה ומאות חבילות של צמר גפן, כותנה מצרית משובחת שהוטענה בנמל אלכסנדריה, נזרקו אל הים. סוכן האניה העמיד מלחים על חוף יפו שיאספו את המטען, אולם הים הסוער פיזר את חבילות הכותנה לכל עבר, ואפילו הרחק עד לאזור שפך הירקון פלטו גלי הים את המטען.

מאמצי החילוץ לא נשאו פרי, ושבוע לאחר עלייתה על שרטון, בא הקץ על "צ'יחאצ'וב". בלחץ גלי הים התפרקה האוניה לרסיסים והמטען הרב שנותר בבטנה התפזר לכל עבר. "ומטעם הממשלה הוצבו אנשי חיל על כל גדות חוף הים לשמור הדברים שיפליט הים לבל יגנבו" מסר יעקב גולדמן, "ויום יום משליך הים דברים שונים אשר יובאו לעת עתה לבית המכס". למרות השמירה לא כל המטען הושב לבעליו. "באותה שנה לא היה זקוק שום ערבי לצמר גפן" נזכר יוסף אליהו שלוש, "כי כולם נהנו מן ההפקר, וגם מכרו ליהודים כמויות גדולות בסכומים דלים".

בין פריטי המטען שחולצו מהספינה הטובעת נכללו גם דברי הדואר שהיו עליה, ודוד בוימגרטן בישר בשמחה ביום שלישי, 24.2.1891, לקוראי עיתון "המגיד": "כי הפוסטה שהייתה בהאניה הטבועה נמצאה, והיום  באה לעירנו כל המכתבים, מכתבים פשוטים ומכתבי כסף, בלי נגרע, ולשמחת אחינו אשר חכו להם אין קץ!".

צ'יחאצ'וב אבדה. שברי האוניה שנותרו על הסלעים פורקו ונמכרו כגרוטאות ברזל.

מה עלה בגורל הניצולים?

על היהודים שבין הניצולים סיפר יוסף אליהו שלוש בזיכרונותיו, כי "הסתדרו במושבות. רבים מהם הינם איכרים בעלי אחוזות ונחלאות ויושבים בארץ ונהנים בה וראו בה כבר בנים ובני בנים העוסקים גם הם בעבודת האדמה ובמסחר בא"י".  

המיסיונרים האמריקאים, סנדפורד וסטייסי, ביום עלייתם לחוף יפו, מיהרו אל תחנת המיסיון של הגב' וולקר-ארנוט על מנת להודות לאל על הצלתם. בספר האורחים של בית הספר "טביתא" רשם סנדפורד את הפסוק "ויהי כן וימלטו כולם אל היבשה", (המסכם את תיאור הצלתו של השליח פאולוס מאוניה טובעת כפי שמופיע בפרק כז בספר מעשי השליחים), וסטייסי בחר לצטט מספר תהילים, פרק צג, "מקולות מים רבים, אדירים משברי ים, אדיר במרום אדוני". באותיות גדולות, מודגשות בקו תחתון, הביעו השניים את רגשי תודתם לאל ברושמם פעמיים בספר האורחים את הפסוק "הודו לאדוני כי טוב". למרות שאיבדו את כל חפציהם בספינה הטבועה, לא ויתרו סנדפורד וסטייסי על מסעם בארץ הקודש. בבגדים שאולים, סיירו ברחבי הארץ כחודש ימים כשהם רכובים על גב סוסים, טרם שעשו דרכם חזרה לארצות הברית. פרנק סנדפורד לא שכח למשוטאי סולימאן גירבי את חסד הצלתו, והשניים, שהפכו לידידים, שמרו שנים רבות על קשר ביניהם.

והצליינים הרוסים? הם המשיכו ככל הנראה בדרכם לחגיגות הפסחא בכנסיית הקבר בירושלים, ומי יודע, אולי בכפר כלשהו ברחבי רוסיה בוערת עדיין בכנסיה המקומית אש שהובאה מטקס האש הקדושה על ידי אחד מניצולי צ'יחאצ'וב?

 

ביבליוגרפיה

עיתון "המליץ", 5.3.1891, 8.3.1891, 15.3.1891.
עיתון "המגיד", 12.3.1891, 19.3.1891.
שלוש, יוסף אליהו, פרשת חיי, תל אביב, הוצאת המחבר, תרצ"א.

זאבי, רחבעם (עורך), יפו בראי ימים, תל אביב, מוזיאון הארץ, 1985.

Goodwin, Isobel, May you live to be 120! The story of Tabeetha school, Jaffa 1863-1983, Edinburgh, Saint Andrew Press, 2000.

 (http://www.fwselijah.com/)HISTORY and TIMES of THE KINGDOM

TYNE BUILT SHIPS - TCHIHATCHOFF (http://www.tynebuiltships.co.uk/T-Ships/tchihatchoff1867.html)