משה רימר
מצד הכלה - משפחת פינס
הרב יְחִיאֵל מִיכְל פִּינֶס נולד ברוסיה (כיום בשטח בלארוס) בשנת 1843. הוא התפרנס ממסחר ובמקביל הרבה לפרסם בעיתונות היהודית מאמרים בהם הטיף ליישוב ארץ ישראל. בשנת 1878 עלה לארץ ישראל בעקבות מינויו לנציג ועד מזכרת משה מונטיפיורי, והתיישב בירושלים. משך עשרות שנים היה מעורב בפעילות הציונית ליישוב ארץ ישראל, וניסה, לא תמיד בהצלחה, לקדם נושאים הקשורים להתיישבות ולפעילות הרווחה של היהודים בארץ. במהלך שנות פעילותו קנה לו מתנגדים רבים, הן בקרב אנשי היישוב הישן והן בקרב אישים שונים הקשורים לפעילות הציונית. למרות הקשיים הרבים שחווה נחשב יחיאל מיכל פינס לאחד מאנשי המפתח שקידמו את ההתיישבות הציונית בארץ ישראל בשלהי המאה ה-19.
עוד לפני עלייתו לארץ ישראל נשא יחיאל מיכל פינס לאישה את חיה ציפה לבית לוריא, ונולדו לו ארבע בנות. בשנת 1882 הצטרפו האישה והבנות לאבי המשפחה שהתגורר בירושלים. הבת השנייה, איטה, אשר נולדה בשנת 1868, הייתה כבת 14 כאשר עלתה לארץ ישראל.
מצד החתן - משפחת ילין
יהושע ילין נולד בירושלים בשנת 1843 למשפחה שעלתה מפולין. אביו שהיה אדם אמיד עסק במסחר והקים בירושלים בנק פרטי שנקרא בשם "בנק ירושלמי". בגיל 14 נשא לאישה את שרח, בת למשפחה של עולים מעיראק, למרות שהתופעה של נישואים בין עדתיים נחשבה אז לתופעה חריגה בארץ ישראל. יהושע ילין היה מעורב בשורה של פעולות התיישבות והקמת שכונות בירושלים. היא נמנה על מייסדי שכונת נחלת שבעה, השתתף בייסוד שכונת אבן ישראל, ורכש מגרשים בשכונת מאה שערים.
בשנת 1864 נולד ליהושע בנו דוד.
השידוך שיצא אל הפועל
כשמלאו לאיטה ילין 15 שנים, החלו לזרום הצעות לשידוכים מצד המשפחות המיוחסות והעשירות של ארץ ישראל. מעמדו של אביה לצד יופייה וכישוריה של הבת הפכו אותה למועמדת ראויה לנישואין. איטה דחתה את כל ההצעות של המחזרים הרבים, ורק כאשר נתקלה בדוד ילין בחרה להיעתר להצעתו ולהינשא לו.
בספר הזיכרונות שכתבה לאחר שנים רבות, "לצאצאי", תיארה איטה את הרקע לשידוך המוצלח:
נכנס אבי לחדרי ושאלני אם אסכים להתארס עם דוד ילין, שהיה מבקרני זמן לזמן בקשר עם כתיבת כתבים שונים בערבית למשרדי הממשלה בנוגע למושבות. הוא הגיד לי כי הצעיר הזה מצא חן בעיניו ובעיני אימא בגלל אופיו וכישרונותיו. ותשובתי הייתה: אם הצעיר הזה מצא חן בעיניכם הנני מסכימה לבחירתכם אשר גם לבי נוטה אליה.בערב אותו יום שאבי דיבר איתי, בעוד אנו מסובים ליד השולחן בחדר האוכל... נפתחה הדלת ונכנסו פתאום לחדר אבי בלוויית משה סלומון ויוסף ריבלין וקראו: מזל טוב, מזל טוב! בידי ר' יוסף ריבלין הייתה מטפחת אדומה והוא ניגש אלי ואמר: החזיקי נא בקצה המטפחת הזאת, והיה לאות אירוסין עם דוד ילין, ואנו נהיה העדים. אף כי גם אני וגם אמי ידענו כי מתנהל משא ומתן בעניין השידוך, בכל זאת, גם היא וגם אנכי הופתענו ברגע הראשון לשמע הבשורה הזאת.
איטה תיארה בספרה את מסיבת האירוסין שנערכה בבית הוריה כעבור חודשים אחדים:
האירוסין נדחו לחדשים מספר בגלל אבל משפחתי שהייתה שרויה בו אז משפחתו של ארוסי המיועד. כנהוג אז, היו הורי הכלה עורכים את חגיגת האירוסין והורי החתן את חגיגת הנישואין. ברוב פאר נערכה חגיגת האירוסין בביתנו. חדר מיוחד לגברים ואחד לנשים, סעודה יפה, מטעמים ממטעמים שונים וכל מה שאפשר היה להשיג אז בארצנו.
אך לא הכול התנהל על מי מנוחה בקשר בין שני האוהבים הצעירים. איטה תיארה בזיכרונותיה על שהתרחש במהלך ביקור שערכה, בליווי אחת ממכירותיה, בבית ארוסה בחג הסוכות:
והנה בסוכה יושב לו הצעיר דוד ילין מסב על ספה וקורא באיזה ספר והוא לבוש קפטן משי ותרבוש אדום חבוש לראשו. הבטתי בפניו ואמרתי: "יום טוב, טוב" והוא ענה על ברכתי, אך לא זז ממקומו ונשאר בסוכה עם ספרו... עובדה שלא קם ולא זע בפני הבאות לבקר את משפחתו לא מצאה כמובן חן בעיני, אך ייחסתי זאת למידת הבושה של בן ירושלים של הימים ההם.
מסתבר כי גם דוד ילין פירש שלא כהלכה את האופן המצטנע בו נהגה בו אהובתו. הוא החליט בפתאומיות לנסוע ללימודים ממושכים בביירות, ובמכתב שכתב אליה ערב נסיעתו תיאר את הרגשתו והסביר כי בחר לנסוע למרחקים על מנת להקל את כאב הפרידה מאיטה:
אמור אמרתי: לי תפתח השושנה עליה, אבל אך נגוש ניגשתי – ועליה סוגרו בעדי. לו ידעת ידידות נפשי, מכאוב לבי בתתי שלום לך ואת ריקם שלחתיני, לו ידעת המיית רוחי בהתחמקך בבואי לביתכם ופניך לא נראו, או בקומך ממושבך לשבת הרחק ממני, כי עתה המו מעיך לי ורחם רחמתני... פעם נסיתי דבר אליך ואת הסבת פניך ותצחקי, ורוח דמיוני מרחף לפני ובזעמו יקרא: אך תצחק לך. ואומר נואש!
איטה קראה את המכתב בכאב, ולאחר שבכתה יום שלם מהרה לשלוח לביירות מכתב בו הסבירה לדוד כי פירש שלא כהלכה את התנהגותה הצנועה והבטיחה לו כי אכן היא אוהבת אותו. דוד מיהר לחזור מביירות והביא עמו מכונת תפירה כמתנה לכלתו המיועדת. לאחר שיושרו ההדורים בין בני הזוג נקבע מועד לחתונה.
 |
| דוד ואיטה ילין לאחר אירוסיהם |
ההזמנה לחתונה
כחודש לפני מועד החתונה המתוכנן שלחו הורי הכלה הזמנה, או ליתר דיוק הודעה, למספר לא ידוע של ידידים וקרובי משפחה. מנוסח ההודעה עולה כי הנמען התבקש במועד המתוכנן להרים כוס יין ולברך את בני הזוג הצעירים ואת משפחותיהם.
ההודעה הודפסה על דף נייר פשוט שקופל לשניים. שמותיהם של החתן והכלה הודפסו באותיות מוזהבות גדולות.
להלן נוסח ההודעה:
בעז"ה [בעזרת השם] ירושלים. טוב [י"ז] מנחם אב התרמ"ה [29 ביולי 1885]נתכבדה לבשר למעלתו, כי בי"ד לחודש אלול הבע"ל [הבא עלינו לטובה] [25 באוגוסט 1885] נחוג אי"ה [אם ירצה השם] כלולת בתנו היקרהמרת איטה תי'עם בן גילה החתן היקר והנעלהמר דוד יעלין נ"י [נרו יאיר]נקווה כי ליום זה על כוס יין מלא תעלו זיכרון ירושלים וזיכרוננו, ומברכות פיכם נתברכה אנחנו ובנינו, כי על כן מראש הננו נותנים הבטחתנו, כי בשמחתכם ישמח גם לבבנו.יחיאל מיכל וחיה ציפורה פינס
החתונה
שבוע לפני החתונה התחילו החגיגות, בבית החתן לחוד ובבית הכלה לחוד... יומיים לפני החתונה הכינה האם סעודה לעשרה תלמידי חכמים עניים, ובאותו היום הלכה הכלה עם אמה לקבל את ברכת רבה של ירושלים, שמואל סלנט. מבית הרב הלכה הכלה לכותל המערבי, להתפלל. בבוקר שלפני החתונה קיבלה מתנה מהורי ארוסה: שתי חבילות חפצים, האחת הכילה מעיל קטיפה שחור רקום ובשנייה היו צרכי מרחץ: ארבע מגבות מלאכת קושטא, רקומות חוטי זהב, קערית לסבון, מטלית ותשמישי רחצה אחרים. עם חבילה זו יצאה הכלה לבית המרחץ התורכי, כדי לטבול כדין, כשהיא מלווה בפמליה גדולה של נשים מצד החתן ומצד הכלה...
לחתונה שנערכה בסוף הקיץ באו כל נכבדי ירושלים, יהודים, ערבים ותורכים, וקונסולים, ומשלחת של בני ביל"ו שהגיעו מגדרה. הכלה לבשה בגדי החופה בטקס וחגיגות החתונה החלו. המנגנים ניגנו והמוזמנים שתו ורקדו, גברים עם גברים ונשים עם נשים. שבעה ימים נמשכו החגיגות – עם בוקר נפתחו והיו מסתיימות עם רדת הערב; ובשבת שתו המוזמנים מהיין שעשוהו בבית החתן בשבוע של ברית המילה שלו, והוא נשמר במרתף עשרים ושתיים שנה לכבוד היום הגדול. ביום השמיני לחתונה נוספה שמחה – נערך פדיון פטר חמור, לפי הדין: זמן מה לפני החתונה נולד חמור קטן באחוזה של בני ילין במוצא, ומאחר שהיה הבכור לאמו, שילבו את חגיגות פדיונו בסיום החתונה: קישטו את החמור מכף רגל ועד ראש בתכשיטים יקרי ערך, שמו אותו על גבי השולחן בטס גדול של נחושת ופדו אותו מידי כוהן.
אחרית דבר
תמו החגיגות והזוג נכנס לביתו. עברו חמישה עשר חודש והכלה הצעירה ילדה את בתה הבכורה. אותו יום מלאו לה שמונה עשרה שנה. איטה ודוד ילין חיו ביחד חמישים ושבע שנים. נולדו להם שבעה ילדים... עד סוף ימיהם מאושרים היו זה בזו, כבימים הראשונים לאירוסיהם ולנישואיהם. בשנת 1942 מת דוד ילין, והוא בן 78, ושנה אחר כך מתה אשתו הנאמנה איטה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה