צבי אלכסנדר וצבי אלוני
המאמר פורסם לראשונה בעיתון שובל – מגזין הבולאים בישראל, גיליון מס' 57, מאי 2005.
הגלויה
לאחרונה נתקלנו בגלויה מעניינת כתובה עברית, אשר משכה את תשומת לבנו היות ונכתבה מהמושבה מגדל שליד טבריה לחוף הכינרת. גלויה זו נשלחה דרך הדואר הטורקי בטבריה והייתה ממוענת ליישוב קטן זגיירז' שליד העיר לודז', אז בשטח רוסיה וכיום חלק מפולין.
הגלויה היא גלויה טורקית רגילה עם בול מודפס בערך נקוב של 20 פרה, אשר הוחתמה על ידי חותמת טורקית "Tiberiade" מתאריך 14 ביולי 1914. הגלויה הגיעה ליעדה בזגיירז' והוחתמה בחותמת הגעה מתאריך 14 ביולי 1914.
כיצד זה אפשרי? איך יתכן שהגלויה הגיעה לפולין באותו תאריך בו נשלחה מטבריה?
תוכן הגלויה
בגלויה מספר מנחם ברלינר בקצרה להוריו ואחיו על טיול-מסע שערך בימים האחרונים:
כ' תמוז "מגדל" תרע"ד יום ג'
לכאורה בלתי אפשרי או טעות, אך לא כך הם הדברים. תאריכי המשלוח וההגעה שניהם נכונים. מדובר בתאריכים בלוחות שנה שונים. תאריך היציאה מטבריה הוא לפי הלוח הגרגוריאני ואילו תאריך ההגעה לרוסיה-פולין הוא לפי הלוח היוליאני אשר משנת 1900 מפגר ב-13 יום אחרי הלוח הגרגוריאני.
מקורה של הגלויה הוא, כאמור, מן המושבה מגדל, ולמיטב ידיעתנו, זהו דבר הדואר היחידי המוכר לאספנים אשר נשלח מן המושבה בתקופה הזו.
תוכן הגלויה
בגלויה מספר מנחם ברלינר בקצרה להוריו ואחיו על טיול-מסע שערך בימים האחרונים:
להורי אחי ואחיותי שלום וברכה!
ביום הששי שעבר, יצאתי מ"גן שמואל" לתיר את הגליל. במשך ארבעה יום הספקתי להיות במושבות האלה: "כרכור", "מרחביה", "תל-אדס", "הר-תבור", מסחה, "סג'רה", "סירונא", "יבניאל", "בית-גן", מלחמיה, בתניה, דגניה, כנרת, פריה, מצפה, חיטין, ועכשיו אני במושבה האחרונה שבגליל התחתון, ב"מגדל". בעוד חצי שעה, אנו יוצאים לגליל העליון, לראש פינה, משמר הירדן, יסוד-המעלה, ואולי גם מתולה. את רחל שלי פגשתי כבר בכנרת. כאשר אשוב, אהיה שוב בכנרת, אסע אתה ל"גן שמואל". בשבת זו, חגיגה מענינת בביסניה, ובטח אהיה על החגיגה. פרטים אכתוב לכם בגמר הטיול. אני הולך עם עוד שני חברים מגן שמואל. היו שלום.
בנכם ואחיכם מנחם.
המחקר
ביום השני בבוקר אנו צועדים הלאה ל"תל-אדס" [תל עדשים]. מקום חדש, רק השנה הראשונה, לקבוצת פועלים שרוב חבריה מראשי "השומר". יש להם עשרים וארבעה אלף דונם, אולם השנה עיבדו היהודים רק שלשת אלפים, והנשאר כעת בידי ערבים. אומרים ששם ייווסד "מושב שומרים". החברים יושבים כעת בחושות ערביות, העומדות לרגלי הר גדול ויפה, ולא רחוק משם העיר נצרת.
מתולה מקום היותר יפה ואויר טוב שבא"י. והרופאים מצווים תמיד לחולים מסוכנים ליסוע ל"מתולה". ברוכה היא גם במעיינות, שזורמים מראש ההר הגבה הזה. ודבר נפלא אחד ראיתי במתולה, שלא אשכחהו לעולם, ותנור שמו. חברי משה טשיריינסקי, שפגשתי במתולה, נהל אותנו לעמק גדול, או יותר טוב לתהום עמוק מאד שבין הרים. טפסנו על סלעים ואבנים, עד שבאנו לבאר עמוק מאד שמראש ההר עד העמק. ומעין חזק זורם מראש ההר לבאר הטבעי הזה, שנקרא "תנור". הבאר היא כלה אבן אחת, והמים זורמים תמיד ברעש למטה. הגבה של התנור כשלושים מטר, ועמק המים שבבאר חמישים מטר ואולי יותר. לצייר את המקום הנפלא הזה, אניח לכישרונות יותר גדולות ממני.
סוף דבר
מהכתוב בגלויה ניתן ללמוד את סיפור היישוב היהודי בעמק יזרעאל ובגליל. בניסיון לעקוב אחרי מסעו של מנחם ברלינר בארץ ישראל, שוחחנו עם משה רימר, בולאי פעיל וחוקר ארץ ישראל, ונדהמנו לגלות כי הוא עוסק ב-4 השנים האחרונות במחקר על מנחם ברלינר ומשפחתו.
משה רימר סייע לנו עם תמלילים של מכתבים נוספים שכתב ברלינר למשפחתו בתדירות גבוהה, וחלק עימם את חוויותיו כפועל חקלאי ושומר בפתח תקוה, רחובות וגן שמואל. המכתבים הובאו לארץ על ידי אחיו, אשר תמלל והעתיק אותם, והם שמורים כיום בארכיון הציוני.
הגלויה מוצגת במאמר זה סומנה על ידי האח במספר 100. במכתב ארוך שמספרו 102, אשר נשלח בסיום הטיול מן המושבה גן שמואל שליד חדרה, תיאר מנחם בפירוט את מסעו הרגלי, האנשים שהוא פגש ונוף הישובים בהם ביקר. מהכתוב ניתן ללמוד על מצבם הקשה של הישובים היהודים בתקופה שקדמה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.
תיאור המסע במכתב מס' 102הנסיעה נגמרה ושוב אני ב"גן-שמואל". בעשרה ימים עברתי את החלק הגדול והחשוב של א"י, את שומרון והגליל:
בשלוש בלילה קמנו ושמנו פעמנו ל"כרכור", התחנה הראשונה שלנו. במושבה אין בתים ומעונות לפועלים. כשישים פועלים גרים כולם בסוכות ואהלים, הלא קיץ עכשיו ומגשם אין לפחד.
ביציאת השמש אנו יוצאים ל"מרחביה", דרך שמונה שעות. אחרי שעות אחדות הליכה, באנו בין הרים גדולים וענקים שהצילו עלינו מעין השמש. הרגלים עייפות, והמים אזלו מהכד, ומסביב אין כפר ואין בית. הדרך מוליכה אותנו להר גדול. עייפים אנו באים לראש ההר, ועמק יזרעאל נתגלה לעינינו בהדרת גווניו. מישור רחב, בין הרים ענקים, כולו זרוע ומעובד ע"י ערבים ויהודים. מרחוק נראה לנו מרחביה, וצריך עוד לעבור את הרוחב של העמק. נזדמן לנו פרדס ערבי, נכנסנו לנוח ולסעוד קצת מהצידה שלקחנו אתנו.
בשלש אחרי הצהריים באנו למרחביה. מרחביה נחלקת לשנים, הקבוצה הקואופרטיבית והמושב. בקואופרטיב נמצאים עשרים וחמישה חברים, מלבד סתם פועלים. בקבוצה ובמושבה היא עושה רושם טוב ברכושה העשיר והסביבה היפה. אחד מחברי במרחביה מראה לי את הרי גלבוע, ששם נהרג שאול ויהונתן. הם נמצאים כרבע שעה ממרחביה.
 |
| מנחם ברלינר לבוש כשומר כרמים במושבה רחובות |
לא התעכבנו הרבה בתל-אדס וצעדנו הלאה, ולפנינו הר תבור. בהליכה קשה של שלש שעות וחצי באנו לראש הר תבור, ומחפשים אנו איזה זיכרון מימים הקדמונים. לעיני מופיע מנזר צרפתי, ומעט הלאה מנזר יוני. אלה הם הפסילים שמעמידים בהיכל קדשנו.
ירדנו ל"מסחה", העומדת לרגלי ההר. מושבה לא מעניינת, באשר רוב האיכרים עובדים בעצמם, והנשארים מחזיקים ערבים. ובסך הכול נמצאים שלושים ושבעה איכרים.
אחרי מנוחה קלה אנו הולכים לסג'רה. בשקיעת השמש אני בא לסג'רה, והראשון פוגש אותנו נער קטן, ובשמחה ילדותית הוא שואל אותנו אם אנחנו באנו לעבוד בסג'רה. "האם אתה אוהב כל כך פועלים עברים?" שאלתי, "כן, אנחנו מחכים להם כל כך, ועכשיו הוקל לי מעט בראותי פועלים עברים שבים למושבה".
את השני אני פוגש את חברי פלדמן, שבא לסג'רה בתור מנהל מאגודת נטעים. ובהתלהבות הוא מספר לי, כי מהיום והלאה יעבדו פה רק יהודים, ושוב שמחתי. הפגישה השלישית הייתה בבית הקברות. שבעה קברים פגשתי, וכלם כוחות צעירים, רעננים, שנפלו בשנים האחרונות. לא על מיטתם מתו, רק על חרבם נפלו. ואת כבוד הקדושים האלה מחללים אנשים שפלים כאיזנברגים ועוד.
ביום השלישי ל"סירונא" [שרונה]. לפני המושבה אני פוגש שני רועים יהודים עם עדר גדול של פרות וכבשים. ומספרים לי שני החברים האלה, כמה שסבלו עד שהתלמדו לרעות. כשלשה חדשים רעו בהמות של ערבים בעד לחם ובצל ליום, רק כדי שידעו לרעות, ומלאים הם תקוה שיבוא יום וכל המרעה יהיה בידי יהודים. בסירונא אין עוד בתים, וכלם גרים בחושות ערביות רוב השנה הראשונה.
אנו צועדים הלאה ל"מלחמיה", מושבה קטנה ויפה מאד, מלאת חן, עומדת בעמק הירדן לרגלי הר גדול. ומשם נראה כל העמק הירדן והכנרת. בלי חשק אנו עוזבים את "מלחמיה", והולכים ל"בתניה". ושוב מקום חדש, שרק פועלים גרים שם בבית אחד גדול ויפה מאד. נודע כי בשבת הבאה, תהיה פה חגיגה וגם נשף. עוזבים אנו את בתניה תיכף, כי בין כך נצטרך להיות עוד פעם.
בדרך מביתני לדגניה, אנו עוברים את הירדן. מפשילים אנו את המכנסים, כבר חושך ואנחנו מתפשטים ועוברים את הירדן. המים מגיעים רק עד חצי הגוף, אבל המים זורמים בחזקה. מה היא דגניה ומטרתה הלא ידועה לכם.
ביום הרביעי ל"כנרת", ושם אנחנו נשארים חצי יום, כי ארוסתי רחל שם. אחרי הצהרים היא מלווה אותנו עד פוריה, כשעה מכנרת. כנרת בעמק ו"פוריה" על הר גבוה, וכל ההליכה היא רק עליה קשה על הר משופע. פוריה מושבה חדשה, בתים חדשים ויפים והעבודה רק עברית. גרים שם כחמישים פועל.
מפוריה ל"מצפה". מושבה לא מעניינת כלל, רק שבעה איכרים בה, וכלם קבצנים. רבע שעה ממצפה, המקום החדש "חיטין". בתים אין, רק שתי סוכות שגרים שם שמונת חברי הקבוצה. סובלים הם מהסביבה, ומקוים שהמצב יוטב. "פוריה", מצפה וחיטין, לוקחים מים ממעין אחד שבסביבה זו.
עם שקיעת השמש, אנו באים לתחנה האחרונה של גליל התחתון, למושבה "מגדל". חצר גדול, בתוכו בתים לפועלים ולפקיד. העבודה עברית, כשבעים פועלים, אבל אשכנזים רק 14 והנשארים ספרדים. הסביבה יפה ועשירה.
ביום החמישי אנו יוצאים לגליל העליון, ואחרי חמש שעות אנו באים ל"צפת". עיר של זקנים מקבלי חלוקה, כי הצעירים ברחו מעבודת הצבא לחו"ל. בקרנו חדרים וישיבות. הלמוד שם באופן היותר גרוע וגס, ורק בורים גמורים יצאו מלמוד כזה ולא תלמידי חכמים. ודבר אחד נחמתנו, בשמעי ילדות אחדות מדברות ביניהן עברית. לומדות הן בגן-הילדים היחידי שבצפת. ועיר מזוהמה כזו נמצאת במקום היותר יפה שבא"י, על הר גבוה מאד. כשמביטים מצפת נשקף לנו הרים וגבעות, שמקסימים ביפים. גן-עדן ממש.
לפנות ערב ירדנו ל"ראש פינה", שלרגלי ההר ממש. ושוב אותה צפת, אלא במקום הכולל, הברון. "ראש-פינה" מושבה יפה וגדולה. רחבות מרוצפים, כמו בעיר היותר גדולה שבחו"ל, הבתים בנויים בטעם אירופי, אבל יושביה שנוררים זקנים, שזה שנים לא ראו את שדותיהם. כי אין להם כוח לעלות אפילו על החמור, לרכוב למקום העבודה, לראות מה עושים פועליו הערבים. בני איכרים אין, ופועלים עברים אין בנמצא, ומושבה שלמה מנהלת ע"י ערבים. והם באמת בעלי הבתים במושבה. בחוץ הם מטילים, לבושים בטעם אירופי כאילו בכפרם הם נמצאים. ועתידה של "ראש-פינה" מי יודע… אמנם מקוים להגדיל את הישוב, על הרי כנען שסביב "ראש-פינה". חברות אחדות, שקנו את הרי כנען, חושבים לייסד שמה עיר חדשה ומושבות אחדות של נטיעות.
לא רחוק מ"ראש-פינה", "מחנים", אבל שם אין זכר ליהודי. האדמה נמסרה לאריסים ערבים, ובעשרה הבתים יושבים עשר משפחות ערבים.
ביום השישי: אנו יוצאים ל"יסוד המעלה" ושוב חורבה ולא מושבה. מספרים לי שסבלו פה מקדחת, וכמעט כל האיכרים מתו. ועכשיו נשארו אלמנות, שמעבדות את אדמתן בידי ערבים, ומעט צעירים שעובדים בעצמם, ומהגרים לאוסטרליה. מעט הנטיעות שיש ב"יסוד" עזוב מאד, ואין מי שישגיח עליהן. המושבה עושה רושם של בית קברות. בקצה המושבה הנחל האדיר שבתנ"ך "מי מרום" שמשתרע על שטח של שבעים אלף דונם.
אחרי הצהרים אנו צועדים למושבה האחרונה, למתולה. עוברים אנו את כל עמק "חוליה" [חולה], שמשתרע מיסוד עד מתולה, על שטח של מאה וחמישים אלף דונם. כל העמק ברוכה במעיינות, שאתה פוגש על כל צעד, שזורמים מההרים ושמשקים את העמק. ומרוב המים שוררת פה הקדחת.
מתולה נמצאת בסוף העמק, על הר גבוה מאד. האקלים קריר גם בקיץ, האדמה טובה, אבל איכרים אין. הבנים עזבו אותה, ונשארו הזקנים. אבל בזמן האחרון, נתנה האקא [יק"א] אדמה לעשרה פועלים צעירים, ויש לקוות כי יכניסו חיים למושבה.
 |
| מנחם ברלינר וארוסתו רחל בתמונה שצולמה בזגירז' ב-1913 |
הטיול נגמר, וביום השביעי, אנו שבים ל"ראש-פינה". בעגלה, כי הכוחות אפסו, ואי אפשר לנו כבר ללכת רגלי.
וביום השמיני, הלכנו כבר רגלי לטבריה. עיר עתיקה, מטיפוס של צפת, אבל יש למצוא כבר יהודים חיים מעבודתם הם, וגם בנינים יפים אפשר למצוא בטבריה. היותר מעניין שבטבריה, המעיין החם שזורם תמיר מההר שטבריה עומדת לרגליה. ושהוא בידי ערבים.
בשקיעת השמש באנו שוב ל"כנרת", ושם נודע לי מהשריפה בדגניה. ההיזק עולה לששת אלפים פרנק, אבל הגורן ניתן באחריות ולכן לא יפסידו הרבה. את רחל לא פגשתי כבר, רק פתקא שהיא נסעה ל"זכרון".
מכנרת נסענו ברכבת לחיפו [חיפה]. עברנו את חיפו לאורכו ולרחבה של הר כרמל, שיושביו גרמנים, והודות לגרמנים מתייפה העיר מזמן לזמן ואיננה מזוהמה כמו כל ערי א"י.
ביום התשיעי, אנו צועדים הלאה. עברנו את "אטליט" [עתלית], תחנת הניסיון של אהרונסון, ומצאנו שם פועל יהודי אחד. נכנסנו למושבה "אטליט" ללון שם. מושבה קטנה והקדחת מצויה שם. כמעט כל האיכרים עובדים בעצמם.
ביום העשירי, באנו ל"זכרון-יעקב". שני חברי הלכו תיכף ל"גן-שמואל", ואני נשארתי עם רחל שלי עוד יום ב"זכרון". בזה נגמרה פרשת הנסיעה שלנו. בעשרה ימים הספקנו לעבור את הרי שומרון, גלבוע, גלעד, אפרים ודן. אם אחיה, אעשה טיול כזה בעוד חצי שנה בכל יהודה.
סוף דבר
מנחם ברלינר לא זכה לבצע את הטיול במושבות יהודה. זמן קצר לאחר שחזר מן הטיול בגליל פרצה מלחמת העולם הראשונה, וכשנה לאחר מכן נפטר בגיל 24 מקדחת. בימיו האחרונים הוא טופל על ידי ד"ר הלל יפה בזכרון יעקב, ושם הוא קבור.
 |
| מצבת הקבורה של מנחם ברלינר בבית הקברות של זכרון יעקב |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה