משל העלמות החכמות והעלמות הכסילות

בפני כל אדם המנהל מוזיאון ניצבת השאלה כיצד עליו לארגן את המוצגים כך שימחישו בצורה הטובה ביותר את המטרה אותה הוא מבקש להשיג. מיומנותו של המנהל היא הגורמת לחפצים הדוממים "לקום לתחייה" ולספר את הסיפור הרצוי. גלויה תיירותית השמורה באוסף אלכסנדר ממחישה כיצד ניתן להפוך מוצגים ארכיאולוגיים לשחקנים מוכשרים בהצגה של סיפורי הברית החדשה.

משה רימר

כנסיית סנטה אנה בירושלים העתיקה

במחצית המאה ה-12 הקימו הצלבנים כנסייה חדשה במזרח העיר העתיקה של ירושלים, במקום אליו זיהתה המסורת הנוצרית את מקום לידתה של מרים, אמו של ישוע. בשנת 1187, בעקבות כיבוש ירושלים על ידי צבאו של צלאח א-דין, הוחרם המבנה ועבר לידי המוסלמים. המבנה, ששימש לאורך מאות שנים כמדרסה (בית ספר מוסלמי ללימודי דת) בשם "מדרסה א-צלאחייה", נותר בשלמותו ושמר על צורתו המקורית מן התקופה הצלבנית.

במחצית המאה ה-19, בתום מלחמת קרים, העבירו השלטונות העות'מניים את המבנה לרשות הצרפתים כאות תודה על עזרתם במלחמה כנגד הרוסים. מבנה המדרסה עבר שיפוץ יסודי במהלכו הוסרו ממנו תוספות בנייה שונות והוא חזר לשמש ככנסייה. האתר, שנמסר לטיפולם של הנזירים ממסדר האבות הלבנים, הוקדש לכבודה של אנה (חנה), אמה של מרים הבתולה, ונקרא בשם "כנסיית סנטה אנה".

המוזיאון של כנסיית סנטה אנה

לצד כנסיית סנטה אנה הקימו האבות הלבנים בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19 מנזר וסמינר לכוהני דת, אשר נועד להכשיר אנשי כהונה קתולים עבור הקהילות הנוצריות בארץ הקודש. בשנת 1886 הצטרף לצוות ההוראה המקומי נזיר בן 31 בשם לאון קרה (Léon Cré), אשר לימד בסמינר את כתבי הקודש ובנוסף עסק בחפירות ארכיאולוגיות במתחם הכנסייה.

המחקר הארכיאולוגי חשף בהדרגה את שרידיה של בריכה עתיקה אשר זוהתה עם בריכת בית חסדא המוזכרת בברית החדשה. הממצאים שהועלו מתוך הקרקע ריגשו מאוד את לאון קר, והוא סבר שכדאי להקים מוזיאון קטן בשטח הכנסייה, בו ירוכזו תוצרי החפירה וישמשו כאמצעי המחשה של עולם התנ"ך והברית החדשה הן לתלמידי הסמינר לכוהני דת והן לעולי הרגל הרבים שפקדו את המקום.

קרה פתח במבצע לאיסוף תרומות על מנת להשיג את 200 אלף הפרנקים שהיו דרושים לצורך השלמת החפירות הארכיאולוגיות ולצורך הקמת המוזיאון. בשלב ראשון החליט לרכז בחדרו שבמנזר ממצאים וחפצים שיאפשרו לו להמחיש בעתיד את דמותה של ארץ ישראל. הוא פנה לנזירים שפעלו בכל רחבי המזרח התיכון, וחדרו הקטן התמלא במהירות בהמוני פריטים שהוא קיבל כתרומות. בערימות ניתן היה למצוא גבישים של מינרלים שונים, צמחים מיובשים, פוחלצים של בעלי חיים, מטבעות עתיקים, שריון מן התקופה הצלבנית, מומיה של חתול ממצרים הפרעונית, לבני חרס מן החפירות ביריחו, ענף מן העץ של אברהם אבינו באלוני ממרא שליד חברון ועוד שורה ארוכה של פריטים שונים.

על בסיס החפצים הרבים שליקט האב קרה במהלך חייו, ואשר שימשו אותו כאמצעי המחשה בהרצאות שנשא אודות עולם התנ"ך והברית החדשה, התגבש המוזיאון שהוקם לצד כנסיית סנט אנה. לצד אגפים שאורגנו על פי סוג הפריט (אגף המטבעות שהכיל כ-2,000 פריטים, אגף הקרמיקה שהכיל כ-1,500 פריטים, אגף הנרות שכלל מאות פריטים, והאגף הפרהיסטורי שכלל כ-50 פריטים) נקרא האגף החשוב ביותר בשם "מוזיאון התנ"ך".

באגף התנ"ך הוצבו פריטים שונים ומשונים אשר עיקר מטרתם היה לאייר את פסוקי התנ"ך והברית החדשה. להב של מחרשה ערבית המחישה את הפסוק "כֹּתּוּ אִתֵּיכֶם לַחֲרָבוֹת" (יואל, ד, י), ומטבע פיניקי עתיק המחיש את הפסוק "הַשְׁלֵךְ חַכָּה וְקַח אֶת הַדָּג שֶׁיַּעֲלֶה רִאשׁוֹנָה. כְּשֶׁתִּפְתַּח אֶת פִּיו תִּמְצָא מַטְבֵּעַ." (ספר הבשורה על פי מתי, 17, 27). באגף זה שולבה התצוגה המופיעה בגלויה, ואשר נועדה להמחיש את "משל עשר העלמות".

משל עשר העלמות

בספר הבשורה על פי מתי, פרק כה, פסוקים 1 – 13, מופיע אחד המשלים אותם נשא ישוע באוזני תלמידיו. באמצעות המשל ניסה ישוע להמחיש לשומעים את הדרך בה על המאמין להתכונן ולהצטייד במעשים טובים לקראת היום הגדול העתיד לבוא, יום הדין בו "יבוא בן האדם בכבודו וכל המלאכים אתו, ישב על כיסא כבודו ויאספו לפניו כל הגויים... אלה ילכו לעונש עולם והצדיקים לחיי עולם".

אָז תִּדְמֶה מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם לְעֶשֶׂר עֲלָמוֹת אֲשֶׁר לָקְחוּ אֶת מְנוֹרוֹתֵיהֶן וְיָצְאוּ לִקְרַאת הֶחָתָן. חָמֵשׁ מֵהֶן הָיוּ כְּסִילוֹת וְחָמֵשׁ הָיוּ נְבוֹנוֹת, שֶׁכֵּן הַכְּסִילוֹת לָקְחוּ אֶת הַמְּנוֹרוֹת וְלֹא לָקְחוּ אִתָּן שֶׁמֶן, אֲבָל הַנְּבוֹנוֹת לָקְחוּ שֶׁמֶן בִּכְלֵיהֶן יַחַד עִם מְנוֹרוֹתֵיהֶן. כֵּיוָן שֶׁהִתְמַהְמַהּ הֶחָתָן נִמְנְמוּ כֻּלָּן וְנִרְדְּמוּ. בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה נִשְׁמְעָה קְרִיאָה, 'הִנֵּה הֶחָתָן, צְאֶינָה לִקְרָאתוֹ!' אָז הִתְעוֹרְרוּ הָעֲלָמוֹת הָהֵן וְהֵכִינוּ אֶת מְנוֹרוֹתֵיהֶן. אָמְרוּ הַכְּסִילוֹת לַנְּבוֹנוֹת, 'תֵּנָּה לָנוּ מִן הַשֶּׁמֶן שֶׁלָּכֶן, כִּי מְנוֹרוֹתֵינוּ דּוֹעֲכוֹת'. עָנוּ הַנְּבוֹנוֹת וְאָמְרוּ, 'שֶׁמָּא לֹא יַסְפִּיק לָנוּ וְלָכֶן. לֵכְנָה אֶל הַמּוֹכְרִים וּקְנֶינָה בִּשְׁבִילְכֶן'. בְּשָׁעָה שֶׁהָלְכוּ לִקְנוֹת בָּא הֶחָתָן; הָעֲלָמוֹת הַמּוּכָנוֹת נִכְנְסוּ אִתּוֹ לַחֲתֻנָּה וְהַדֶּלֶת נִסְגְּרָה. לְאַחַר מִכֵּן בָּאוּ גַּם שְׁאָר הָעֲלָמוֹת וְאָמְרוּ, 'אֲדוֹנֵנוּ אֲדוֹנֵנוּ, פְּתַח לָנוּ'. אַךְ הוּא הֵשִׁיב, 'אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶן, אֵינֶנִּי מַכִּיר אֶתְכֶן'. לָכֵן עִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר, כִּי אֵינְכֶם יוֹדְעִים אֶת הַיּוֹם אַף לֹא אֶת הַשָּׁעָה.

מארגני מוזיאון התנ"ך בחרו בעשר מנורות שמן מן הטיפוס ששימש את האוכלוסייה היהודית בימי בית שני. לצד חמש מן המנורות הונחו חמישה פכי שמן קטנים, ובפיה של כל מנורה שולבה פתילה "בוערת". את המיצג הזה צילמו והפיקו כגלויה תיירותית, אחת מתוך סדרה של גלויות שהוקדשה לממצאים הארכיאולוגיים של מוזיאון התנ"ך.

הגלויות הונפקו על ידי האחים הלבנים, ונמכרו לתיירים הרבים שפקדו את כנסיית סנטה אנה, את מוזיאון התנ"ך, ואת האתר הארכיאולוגי של בריכת בית חסדא.