משה רימר
פעולותיו של שמעון פטרוס
ספר מעשי השליחים הוא הספר החמישי במניין ספרי הברית החדשה. ארבעת הספרים הראשונים, הנקראים כולם בשם "הבשורה על פי...", מתארים את חייו ופעילותו של ישוע מארבע נקודות מבט שונות, כפי שנכתבו על ידי ארבעה מחברים שונים אותם מזהה המסורת בשמות מרקוס, מתי, לוקס ויוחנן. הספר החמישי, אשר על פי המסורת נכתב גם הוא על ידי לוקס, מתאר את התפתחות הקהילה הנוצרית ומנהיגיה לאחר מותו, תחייתו ועלייתו לשמיים של ישוע.
חלקו הראשון של הספר מתמקד, בין היתר, בתיאור דמותו ומעשיו של שמעון בר יונה, בכיר תלמידי ישוע, אשר נודע בתואר "סלע", או "צור" (בארמית "כיפא", ביוונית "פטרוס"). כינוי זה הוענק לו על ידי ישוע, כפי שמתואר בספר הבשורה על פי מתי, פרק ט"ז, פסוקים 18-17: "אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "אַשְׁרֶיךָ שִׁמְעוֹן בַּר־יוֹנָה... וְגַם אֲנִי אוֹמֵר לְךָ כִּי אַתָּה כֵּיפָא וְעַל הַצּוּר הַזֶּה אֶבְנֶה אֶת קְהִלָּתִי."
במהלך מסעותיו ברחבי הארץ הגיע כיפא אל העיר לוד, שם ריפא אדם משותק בשם איניאס (מעשי השליחים, ט', 34-32): "כַּאֲשֶׁר סָבַב כֵּיפָא בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת יָרַד גַּם אֶל הַקְּדוֹשִׁים שֶׁגָּרוּ בְּלוֹד. שָׁם מָצָא אִישׁ, אַיְנֵאַס שְׁמוֹ, וְהוּא מְשֻׁתָּק וְשׁוֹכֵב בַּמִּטָּה זֶה שְׁמוֹנֶה שָׁנִים. אָמַר אֵלָיו כֵּיפָא: 'אַיְנֵאַס, יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ מְרַפֵּא אוֹתְךָ! קוּם וְסַדֵּר אֶת מִטָּתְךָ!' הוּא קָם מִיָּד."
טביתא
מיד לאחר סיפור הריפוי של המשותק בלוד בחר מחבר ספר מעשי השליחים לשלב את הסיפור הנוגע בדמותה של האישה הצדיקה שהלכה לעולמה ביפו. הסיפור מופיע בספר מעשי השליחים, פרק ט', פסוקים 42-36:
בְּיָפוֹ הָיְתָה תַּלְמִידָה וּשְׁמָהּ טָבִיתָא, כְּלוֹמַר צְבִיָּה, וְהִיא רַבַּת מַעֲשִׂים טוֹבִים וּמַרְבָּה בִּגְמִילוּת חֲסָדִים. בַּיָּמִים הָהֵם חָלְתָה וָמֵתָה, וּלְאַחַר שֶׁרְחָצוּהָ שָׂמוּ אוֹתָה בַּחֲדַר הָעֲלִיָּה. כֵּיוָן שֶׁלּוֹד קְרוֹבָה לְיָפוֹ וְהַתַּלְמִידִים שָׁמְעוּ כִּי כֵּיפָא שָׁם, שָׁלְחוּ אֵלָיו שְׁנֵי אֲנָשִׁים לְהַפְצִיר בּוֹ שֶׁיְּמַהֵר לָבוֹא אֲלֵיהֶם. כֵּיפָא קָם וְהָלַךְ אִתָּם. כְּשֶׁהִגִּיעַ הִכְנִיסוּהוּ אֶל הָעֲלִיָּה, וְכָל הָאַלְמָנוֹת עָמְדוּ לְיָדוֹ בּוֹכִיּוֹת וְהֶרְאוּ לוֹ כֻּתֳּנוֹת וּבְגָדִים שֶׁעָשְׂתָה צְבִיָּה בְּעוֹדָהּ עִמָּהֶן. הוֹצִיא כֵּיפָא אֶת כֻּלָם הַחוּצָה, כָּרַע עַל בִּרְכָּיו וְהִתְפַּלֵּל, וּבִפְנוֹתוֹ אֶל הַגּוּפָה אָמַר: "טָבִיתָא, קוּמִי!" הִיא פָּקְחָה אֶת עֵינֶיהָ וּכְשֶׁרָאֲתָה אֶת כֵּיפָא יָשְׁבָה. הוּא הוֹשִׁיט אֵלֶיהָ אֶת יָדוֹ וְהֵקִים אוֹתָהּ. אָז קָרָא לַקְּדוֹשִׁים וְלָאַלְמָנוֹת וְהִצִּיג אוֹתָהּ חַיָּה לִפְנֵיהֶם. הַדָּבָר נוֹדַע בְּכָל יָפוֹ וְרַבִּים הֶאֱמִינוּ בָּאָדוֹן.
הברית החדשה לא הוסיפה פרטים על שעלה בגורלה של טביתא לאחר שקמה לתחייה, או לגבי מקום קבורתה לאחר שנפטרה ברבות השנים. אבות הכנסייה העדיפו להתמקד בדמותה של טביתא כמופת להתנהגות של אישה צדקת. בסיליוס הגדול, שחי בקיסריה במאה ה-4, קשר בין תיאור פעולותיה של טביתא הצדיקה ובין תיאור החיים ההולמים של אלמנה חסודה הראויה לתמיכת הקהילה, כפי שהם מפורטים בברית החדשה, באיגרת הראשונה אל טימותיאוס, פרק ה, פסוקים 10-9: "אַלְמָנָה לֹא תֵּרָשֵׁם אֶלָּא אִם מָלְאוּ לָהּ שִׁשִּׁים שָׁנָה... וְלִזְכוּתָהּ עֵדוּת עַל מַעֲשִׂים טוֹבִים - שֶׁגִּדְּלָה בָּנִים, הִכְנִיסָה אוֹרְחִים, רָחֲצָה אֶת רַגְלֵי הַקְּדוֹשִׁים, הָיְתָה לְסַעַד לַסּוֹבְלִים וְהִתְמַסְּרָה לְכָל מַעֲשֶׂה טוֹב".
זיהוי האתרים הקשורים לטביתא
בדומה ליתר הדמויות המוזכרות בברית החדשה, הפכה צביה, אשר נודעה בשמה הארמי "טביתא" או בשמה היווני "דורקס", מוקד להערצתם של עולי הרגל הנוצרים אשר פקדו את ארץ הקודש החל מן המאה ה-4 לספירה. המאמינים ביקשו לאתר את הבית בו התגוררה טביתא, אשר בו התרחש הנס הגדול של תחייתה. בנוסף, חיפשו המאמינים את הקבר בו נטמנה לאחר שהלכה לעולמה שבעת ימים ומעשים טובים. לאורך השנים נוצרו מסורות שונות אשר נועדו בעיקר לרצות את עולי הרגל ולספק להם את האתר הקדוש שביקשו לראות.
פרנציסקוס קוארסמיוס (Franciscus Quaresmius), מלומד פרנציסקני, שהה בתחילת המאה ה-17 מספר שנים במזרח וביקר מספר פעמים בירושלים. בספר "הארת הארץ הקדושה" (Elucidatio Terrae Sanctae), אותו פרסם בשנת 1639, תיאר בין היתר את המקומות הקדושים לקתולים בארץ ישראל. הוא ציין בספרו כי "לא הרחק מחורבות יפו, כשהולכים לכיוון ירושלים, ניתן לראות את היסודות והשרידים של בית טביתא".
"מסורת" מודרנית בהרבה, אשר נוצרה ככל הנראה בשלהי המאה ה-19, הצביעה על המבנה המרשים והבולט של סביל אבו נבוט אשר ניצב על אם הדרך הראשית שבין יפו וירושלים, וזיהתה אותו כמקום קברה של דורקס, היא טביתא.
 |
| הכיתוב בתחתית התמונה מזהה את סביל אבו נבוט בתור "הקבר של דורקס ליד יפו" |
מסורת אחרת הצביעה על קבר שהתגלה בבית הקברות היהודי העתיק של יפו באזור אבו כביר כעל מקום קברה של טביתא. מסורת זו הקנתה לשטח האדמה שסביב הקבר את הכינוי "שתי הדרכים של טביתא", ובשם הזה נרשם שטח האדמה במסמכים הרשמיים שליוו את רכישת הקרקע על ידי הכנסייה הרוסית בהנהגתו של האב אנטונין קפוסטין.
הפעילות הרוסית בארץ ישראל
במחצית הראשונה של המאה ה-19 החלה האימפריה הרוסית לנסות ולהשיג דריסת רגל בשטחי האימפריה העות'מאנית. בדומה למעצמות אירופאיות אחרות, רתמה גם רוסיה שורה של אמצעים דוגמת נוכחות דיפלומטית, תחנות מסחר, בתי דואר ונציגויות דתיות למאמצים להשיג השפעה. בשנת 1856 נוסדה החברה למסחר וספנות (רופיט), אשר הקימה תחנות מסחר ובתי דואר בערים שונות בתחומי האימפריה העות'מאנית, ואשר הובילה במחיר מסובסד עולי רגל רוסיים למקומות הקדושים בארץ ישראל. בשנת 1847 נוסדה, ביוזמה ובתמיכה של ממשלת רוסיה, המשלחת הדתית הרוסית בירושלים.
אנטונין קפוסטין
בשנת 1865 התמנה לראש המשלחת הדתית הרוסית בירושלים נזיר ואיש כהונה בכיר בשם אנטונין קפוסטין. הוא נולד בשנת 1817 ברוסיה למשפחה של כוהני דת, ולאחר שלמד בסמינר הדתי בקייב הוסמך ככוהן דת ושירת בשורה של תפקידים בקונסטנטינופול ובאתונה. קפוסטין התמנה לתפקיד בירושלים לאחר שערורייה שגרמה להדחתו של ראש המשלחת הקודם, ולמעשה המשלחת הייתה משותקת ללא כל הגדרה ברורה לתפקידים שעליה למלא בארץ ישראל.
 |
| אנטונין קפוסטין |
אנטונין קפוסטין, שהיה איש משכיל, חובב היסטוריה וארכיאולוגיה, והאמין בכל לבו בתפקידה של רוסיה כשומרת המקומות הקדושים לנצרות בארץ ישראל, נרתם בכל כוחותיו למשימה שקבע לעצמו, והיא רכישה של שטחי קרקע ואתרים בעלי חשיבות נוצרית. זמן קצר לאחר שנכנס לתפקידו ניצל את השפעתו במשפחת הצאר הרוסי ואת קשריו עם תורמים עשירים ברוסיה, והצליח לרכוש בחברון את האתר בו זיהתה המסורת את מקומו של "אשל אברהם". הייתה זו הראשונה בשורה ארוכה של רכישות קרקע שביצע במהלך תקופת שירותו הארוכה בארץ ישראל.
רכישת קבר טביתא ביפו
ב-18 באוגוסט 1868 רכש קפוסטין שטח אדמה ממזרח ליפו, באתר בו זיהתה המסורת הנוצרית את מקום קברה של טביתא. תמורת השטח, שגודלו היה 33,750 מטר מרובע (כ-34 דונם), שילם קפוסטין 2,800 פרנק. על פי החוק התורכי אזרח זר לא היה רשאי לרכוש אדמה, ולכן נרשם השטח על שמו של יאקוב חלבי בן ה-19, ששימש כדרגומן (מתורגמן) של המשלחת הדתית הרוסית בירושלים. על פי מסמכי הרכישה השטח כלל פרדס פעיל עם באר אנטיליה, והיו נטועים בו עצי תפוזים, לימון, זית, רימון, שקמה, ברוש, אקליפטוס ואורן.
למעלה מעשרים שנה נמשכו ההליכים הבירוקרטים להעברת הבעלות על הקרקע על שם הכנסייה הרוסית, ורק ב-12 בספטמבר 1889 נרשם השטח כאדמת הקדש (וואקף) של הכנסייה הרוסית.
בניית הכנסייה הרוסית
בשנת 1888 ביקר בארץ ישראל הנסיך הגדול סרגי אלכסנדרוביץ, אחיו של הצאר אלכסנדר השלישי, ששימש כראש האגודה הקיסרית הפראבוסלבית. הוא הגיע לארץ עם אשתו יליזבטה פיודורובנה ואחיו פאבל אלכסנדרוביץ, ובמהלך הביקור בירושלים הם חנכו את כנסיית מריה מגדלנה שעל הר הזיתים. קפוסטין ניצל את ההזדמנות והזמין את בני הזוג המלכותי לעצור ביפו בדרכם חזרה מירושלים ולהשתתף בטקס הנחת אבן הפינה לכנסייה הרוסית. הטקס נערך ב-19 באוקטובר 1888, ובמהלכו הטמין הנסיך הגדול ביסודות המבנה מטבע זהב בערך של חצי אימפריאל.
באיקונה השמורה כיום בכנסייה הרוסית של יפו משולבת דמותה של יליזבטה כשהיא לבושה בבגדים לבנים של נזירה. היא מאוירת לצד מבנה הכנסייה לה העניקה את חסותה. סביב המבנה האדמדם של הכנסייה מאוירים הפועלים שעסקו בבנייתה, ובתוכה משולבת דמותו ארוכת השיער של אנטונין קפוסטין. צייר האיקונה ביקש להבליט את נוף הפרדסים שהיו נטועים בעבר בכל האזור, ואייר שורה של עצי תפוזים ברקע של תמונת הכנסייה.
 |
| פרט מתוך איקונה מודרנית השמורה בכנסייה הרוסית ביפו |
קפוסטין הכין מראש את חומרי הבנייה הדרושים והקמת הכנסייה, וזו החלה להיבנות זמן קצר לאחר הביקור המלכותי. ב-29 בינואר 1894 נחנכה הכנסייה החדשה בטקס מפואר, כשבשלב זה מגדל הפעמונים שבחזיתה טרם הוקם.
היה זה זמן קצר לפני פטירתו של אנטונין קפוסטין. בתחילת חודש אפריל 1894 סבל קפוסטין מדלקת חריפה בבטנו שהובילה לפיצוץ הטחול. גם על ערש דווי המשיך קפוסטין לטפל במפעל חייו המפואר, וכתב ליורשיו כי יש לפנות למיכאל איוונוביץ אוסיפוב באודסה, נציג האגודה הקיסרית הפרבוסלבית, ולקחת ממנו תרומה של 20 אלף רובל לבניית המגדל של הכנסייה ביפו אשר גובהו יהיה 37 מטרים.
אנטונין קפוסטין נפטר בירושלים ב-6 באפריל 1894 ונקבר בכנסייה העלייה הרוסית שבראש הר הזיתים. בשנים שלאחר מותו הושלמה בניית מגדל הפעמונים בחזית הכנסייה ביפו.
זיהוי קבר טביתא
כאמור, כאשר רכש קפוסטין את שטח האדמה שסביב אתר הקבר, הוא הסתמך על מסורת קיימת אשר זיהתה במקום את קברה של טביתא. המסורת הייתה מושרשת היטב במחצית המאה ה-19, והיא הקנתה לשטח האדמה את שמו הרשמי "שתי הדרכים של טביתא" בו נרשמה הקרקע במסמכי הרכישה.
זמן קצר לאחר רכישת המגרש הזמין אנטונין קפוסטין, שהיה חובב ארכיאולוגיה, את ידידו האדריכל והארכיאולוג קונרד שיק לבצע חפירה ארכיאולוגית באתר הקבר. קונרד שיק חשף במקום מערה עם כוכי קבורה חצובים, ולצידה רצפת פסיפס מן התקופה הביזנטית אשר העידה כי למקום זה נודעה חשיבות כבר באותה תקופה.
אנטונין קפוסטין הקים מעל מערת הקבורה מבנה שצורתו נועדה להזכיר את המבנה הביזנטי שעמד במקום, ככל הנראה, במאה הרביעית או החמישית לספירה.
לצד מבנה הקבר הציב קפוסטין עמוד שיש שהובא למקום מאתר לא ידוע, ונשמר ככל הנראה באוסף העתיקות שהוא טיפח. הפתח במבנה "הביזנטי" הוביל אל תוך מערת הקבורה.
סיור בקבר טביתא
אתר הקבר נמצא בפינה הצפון מערבית של שטח הכנסייה הרוסית ביפו.
השביל המרוצף מוביל את המבקר מערבה מן הכנסייה לאורך הגדר הצפונית של המתחם.
לעבר רחבה פתוחה שבצידה הצפוני (הימני) נמצא מבנה הקבר.
לצד המדרגות היורדות לפתח הכניסה מוצב העמוד העתיק שהובא למקום על ידי אנטונין קפוסטין.
פתח הכניסה למערת הקבורה נמצא במפלס התחתון, בצדו המערבי של המבנה.
פנים המבנה מחולק לשני מפלסים. החלק העליון, המודרני, והחלק התחתון, העתיק.
עבודת הפסיפס המותקנת על הקיר מול פתח הכניסה מתארת את נס החייאתה של טביתא על ידי פטרוס.
על הדוכן מימין למדרגות היורדות למפלס התחתון מונחת איקונה המציגה את טביתא הצדיקה מחזיקה בידיה את הבגד שהכינה.
בתחתית המפלס הקדום נמצאת רצפת הפסיפס מן התקופה הביזנטית אשר נחשפה בחפירות קונרד שיק.
בקירות המערה חצובים בסלע הכורכר כוכי קבורה.
עולי הרגל המבקרים במקום נוהגים להדליק נרות בתוך כוכי הקבורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה