משה רימר
מופע הפסיון של אובראמרגאו
בתחילת שנות השלושים של המאה ה-17, בעיצומה של מלחמת שלושים השנים, פקדה מגפת דבר את אזור הרי האלפים שבדרום בוואריה. המגפה עשתה שמות באוכלוסיית הכפרים שבאזור, ורבים מן התושבים מתו מן המחלה הנוראה.
בשנת 1633 הגיעה המחלה אל הכפר הקטן אוֹבֶּרְאָמֶרְגאוּ (Oberammergau), ובתוך זמן קצר מתו ממנה 81 אנשים, כמחצית מאוכלוסיית הכפר. התושבים המבוהלים נדרו נדר כי אם ירחם עליהם האלוהים וירחיק מעליהם את המגיפה, הם יציגו אחת לעשר שנים מחזה המתאר את אירועי השבוע האחרון בחייו של ישוע, הידועים בשם "אירועי הפסיון".
המסורת המקומית גורסת כי מיד לאחר מכן הפסיקו מקרי המוות בכפר, והתושבים אסירי התודה מיהרו למלא את חלקם בעסקה. בשנת 1634 הועלה לראשונה בכפר מופע הפסיון בו השתתפו רבים מן התושבים, ומאז מועלה המחזה בהתמדה ובשקדנות בכל עשור. למעלה ממאתיים שנה המדובר היה באירוע מקומי, שלא חרג מגבולות דרום בוואריה, אולם במחצית השנייה של המאה ה-19 החל תומס קוק, סוכן התיירות הבריטי הידוע, לארגן קבוצות גדולות של תיירים שהגיעו לצפות במחזה. כיום מדובר בהפקת ענק אותה יוזמים תושבי הכפר מידי עשר שנים, ואת המחזה המוצג בכל יום במשך כחצי שנה פוקדים בכל עשור כחצי מיליון תיירים מכל רחבי העולם.
 |
| הצגת הפסיון בכפר אובראמרגאו בהדפס משנת 1860 (מקור: ויקיפדיה) |
מופע הפסיון של זלצאך
אדולף שלפלי (Adolf Schläfli), יצרן שעונים תושב הכפר זלצאך שבצפון שוויץ, נסע יום אחד ברכבת. במהלך הנסיעה, שהתקיימה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה, שוחח אדולף עם שכנו לתא, וזה סיפר לו בגאווה על מופע הפסיון המרהיב המועלה בכל עשר שנים בכפר מגוריו אובראמרגאו שבבוואריה. אדולף שלפלי התרשם מאוד מן הסיפור, והחליט לנסוע ולראות את המופע במו עיניו.
לאחר שצפה במחזה שהועלה בשנת 1890 וראה את היתרונות הכלכליים שהפיקו תושבי אובראמרגאו מהפקת המופע, החליט שלפלי לנסות ולאמץ את הרעיון גם בזלצאך. בכפר השוויצרי הייתה מסורת של הצגת "תמונות חיות" בפונדק המקומי, ושלפלי הצליח לשכנע את התושבים להירתם למשימה של הצגת מחזה הפסיון. בשנת 1895 הוקם בכפר מבנה עץ מיוחד שנועד להעלאת המופע, והפסיון של זלצאך הוצג לראשונה. האולם המיוחד היה מסוגל להכיל כ-700 צופים, והוא נבנה בתשומת לב רבה תוך שהוא מבטיח אקוסטיקה מעולה שאפשרה להפיק הנאה מלאה מן המחזה.
בניגוד לתושבי אובראמרגאו, אשר העלו את מחזה הפסיון אחת לעשר שנים, בחרו תושבי זלצאך לקיים את המופע שלהם כאירוע שנתי. התוכנית הייתה להציג את המופע בחודשי הקיץ של כל שנה (האולם ששימש למופעים היה פתוח ולא ניתן היה לחמם אותו בחודשי החורף), ולקיים את המופעים בסופי שבוע בלבד (בניגוד לאובראמרגאו, שם הוצג המחזה חמישה ימים בכל שבוע).
בשנת 1905, לשם דוגמה, הוצג המחזה 15 פעמים (1.6, 4.6, 12.6, 18.6, 2.7, 9.7, 16.7, 23.7, 30.7, 6.8, 13.8, 15.8, 20.8, 27.8, 3.9). בשעות הבוקר הוצגו אירועים מן הברית הישנה, ובשעות אחר הצהרים הוצגו האירועים של הברית החדשה, כשבשיאם אירועי הפסיון.
 |
| כניסת ישוע לירושלים ביום ראשון של הדקלים, כפי שהוצגה על ידי תושבי זלצאך. ישוע רכוב על חמור והצופים מנופפים בענפי דקל וקוראים בקול "הושענה". |
תושבי זלצאך הצליחו להתמיד בהצגת מחזה הפסיון שלהם משנת 1895 עד 1952, עם הפסקות בחלק מן השנים. בשנת 1897 הוחלט להציג את המחזה בכל ארבע שנים, והוא הועלה בשנים 1901, 1905 ו-1909. הצגת המחזה המשיכה בהתמדה עד מלחמת העולם השנייה, ובסך הכול הועלה מחזה הפסיון של זלצאך כ-280 פעמים עד אשר הופסקה ההפקה עקב קריסה כלכלית של המארגנים. עם סיום הפקות מופעי הפסיון בזלצאך נותר מבנה העץ המיוחד שהוקם לשם כך כשהוא נטוש. בסוף שנות השמונים שופץ המבנה ביוזמתה של קבוצה מתושבי הכפר, ומאז שנת 1989 הוא משמש כאולם הקיץ של האופרה המקומית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה