ארץ הצבי: מעיין השליחים

בצפון מדבר יהודה, כשלושה קילומטרים מזרחית לירושלים, מצפון לכפר אלעיזריה, על אם הדרך העתיקה מירושלים ליריחו, ניצב מבנה הרוס שכיסה על מעיין. זה היה מקור מים מרכזי לתושבי האזור ותחנה חשובה בדרכם של עולי הרגל אל נהר הירדן, בה יכלו להצטייד במים ולהינפש מעט מחום היום במדבר יהודה הלוהט. מספר גלויות תיירותיות השמורות באוסף אלכסנדר משקפות את מראה המעיין ואת המסורות שנקשרו אליו.

משה רימר

הדרך מירושלים ליריחו

הדרך המסורתית, בה הלכו עולי הרגל הנוצריים מזרחה לכיוון יריחו ונהר הירדן, יצאה מן העיר העתיקה של ירושלים, עקפה מדרום את הר הזיתים עד לכפר אלעיזריה, פנתה צפונה לכיוון חאן השומרוני הטוב, ומשם מזרחה לעבר יריחו. המדובר בדרך עתיקה מאוד, אשר הייתה בשימוש משך אלפי שנים. לאורך הדרך הזו קבעה המסורת הנוצרית שורה של אתרים מקודשים אותם נהגו עולי הרגל לפקוד במהלך מסעם. אחד מאתרים אלו היה מקור מים אותו כינו עולי הרגל בשם "מעיין השליחים".

בתרשים שפרסם ז'אן זואלארט, שביקר כעולה רגל בארץ הקודש בשנת 1586, מתואר קטע הדרך שבמרכזו האתרים בכפר אלעיזריה (בית עניה) ובסביבתו.

(A) – הר הזיתים, (B) – בית פאגי, (C) – מעיין השליחים, (D) – ביתה של מרתה הקדושה, (E) – האבן עליה ישב ישוע, (F) – ביתה של מרים המגדלית, (G) – קברו של אלעזר, (H) – ביתו של אלעזר, (I) – ביתו של שמעון המצורע. (K) – עמק עץ התאנה המקולל, (L) – הדרך לירושלים.

תיאור המעיין

בחודש מרץ 1870 ביקר בארץ ישראל החוקר הצרפתי ויקטור גרן. היה זה ביקורו הרביעי בארץ, במהלכו תיעד בקפדנות את מדבר יהודה ואת השומרון. בספרו החשוב "תיאור ארץ ישראל" סקר גרן את רשימת האתרים בהם ביקר, תוך שהוא מפרט את המסורות הקשורות לכל אתר ואת המקורות בתנ"ך ובספרות המתייחסים אליו.

בחמישה באפריל 1870, כשהיה בדרכו מיריחו חזרה לירושלים, ביקר ויקטור גרן במעיין שהיה בדרך בין חאן השומרוני הטוב ובין הכפר אבו דיס:

בשעה אחת ושלושים דקות חנינו על יד עין אלחַוץ' (מעיין השוקת)... מימיה טובים, אך לפעמים מלאים עלוקות קטנות. היא קולחת תחת קמרון חד במוביל שעוצב בתוך מבנה הנראֶה ערבי והוא הרוס למחצה, ומשתפכת לתוך אגן קטן ומוארך בתבנית רהט, ומכאן שם המעיין בפי תושבי הסביבה בימינו. לצדו יש ברֵכה רבועה שאורך צלעה שישה צעדים, והוא ממלא אותה רק בעונת מטרות עוז.

עין שמש

כהרגלו, פירט ויקטור גרן את המקורות הקדומים המתייחסים לפי דעתו אל האתר בו ביקר:

עין חַוץ' היא ככל הנראה המבוע הקרוי במקרא עֵין שֶׁמֶש... מקומה על גבול נחלות יהודה ובנימין, והיא נזכרת בין עין רֹגֵל למעלה אדומים, כפי שמשתמע מן הפסוקים הבאים:

וְעָלָה הַגְּבוּל (של יהודה) דְּבִרָה מֵעֵמֶק עָכוֹר וְצָפוֹנָה פֹּנֶה אֶל הַגִּלְגָּל אֲשֶׁר נֹכַח לְמַעֲלֵה אֲדֻמִּים אֲשֶׁר מִנֶּגֶב לַנָּחַל וְעָבַר הַגְּבוּל אֶל מֵי עֵין שֶׁמֶשׁ וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו אֶל עֵין רֹגֵל (יהושע, טו:ז). ...וְיָרַד (גבול מטה בני בנימין) גֵּי הִנֹּם אֶל כֶּתֶף הַיְבוּסִי נֶגְבָּה וְיָרַד עֵין רֹגֵל. וְתָאַר מִצָּפוֹן וְיָצָא עֵין שֶׁמֶשׁ וְיָצָא אֶל גְּלִילוֹת אֲשֶׁר נֹכַח מַעֲלֵה אֲדֻמִּים (יהושע, יח:ז).

ובכן זהו בדיוק מקומה של עין חַוץ'. הכנענים הקדמונים הקימו שם כנראה מקדש קטן לכבוד השמש, שהייתה בוודאי אלוהות שלהם, כפי שמוכיחה העובדה שהיו בארץ ישראל, לפני כניסת בני ישראל לארץ המובטחת, כמה ערים בשם בית שמש.

מעיין השליחים

ויקטור גרן תיעד בספרו גם את המסורת הנוצרית המכנה את האתר בשם "מעיין השליחים":

בפי הנוצרים הוא מכונה "עין השליחים"... היות שהשליחים בוודאי עברו ליד העין הזאת בעקבות אדונינו בדרך מירושלים ליריחו ובחזרה לעיר הקודש, ומן הסתם ריווּ בה את צימאונם, כפי שעושים כל הנוסעים העוברים בדרך הזאת, נותנים לה הנוצרים כבוד בכינוי שהזכרתי לעיל.

התמונה של פליקס בונפיס

הצלם הצרפתי פליקס בונפיס הנציח במצלמתו את מעיין השליחים בתמונה שצילם בשלהי שנות השבעים או בתחילת שנות השמונים של המאה ה-19.

באותם ימים טרם גובשו הכללים של זכויות יוצרים, והיה זה נוהג מקובל בקרב יצרני הגלויות לעשות שימוש בתמונות קיימות. באוסף אלכסנדר שמורות שלוש גלויות שונות המבוססות על הצילום המקורי של בונפיס.

הגלויה הראשונה הודפסה בשנת 1904 על ידי חברה בבעלות יהודית בשם גלוקשטאדט ומונדן מהמבורג (Gluckstadt & Munden. Hamburg). החברה שהוקמה בשנת 1896 פעלה עד שנת 1939, כאשר הבעלים נאלצו לפרק את הברה בעקבות חוקי האריזציה של המשטר הנאצי. על פי הכללים שהיו נהוגים בדואר באותה עת, צידה האחורי של הגלויה נועד לכתובת הנמען בלבד, ולכן נאלצה החברה לשלב בפני הגלויה חלק קטן מן הצילום המקורי ולהשאיר שטח לבן בו יוכל השולח לרשום את המסר שביקש להעביר.