משה רימר
הצבא התורכי בשנת 1916
הצטרפות האימפריה העות'מאנית לגוש מעצמות המרכז במלחמת העולם הראשונה התבררה די מהר כהחלטה הרת אסון. התורכים לא היו ערוכים מבחינה כלכלית וצבאית להתמודדות מול מדינות ההסכמה בחזית הרוסית, בחזית עיראק ובחזית סיני, ואסונות הטבע (דוגמת מכת הארבה בשנים 1914-1915) רק הגבירו את מצוקתם של תושבי האימפריה. עוני ורעב פקדו אזורים רחבים, וגיוס הגברים לצבא ולגדודי העבודה הותיר את בני משפחתם בפני שוקת שבורה.
שורת המתקפות הכושלות שערכו התורכים בשנת 1916 כנגד הצבא הבריטי שהגן על תעלת סואץ פגע קשות במורל של מגויסי הצבא התורכי, והוביל לתופעה המונית של עריקה מן היחידות הלוחמות ומגדודי העבודה. מפקדי הצבא ניסו להילחם בתופעה זו, והענישו בחומרה את העריקים שנלכדו, אולם ללא הועיל. החיילים המותשים והרעבים העדיפו להסתכן ולערוק מן הצבא במקום להתמודד עם תנאי השירות הנוראים ששררו ביחידותיהם.
"למען יראו וייראו"
אחמד ג'מאל פאשה, מפקד הארמיה הרביעית של הצבא העות'מאני ושליט מחוז דמשק, החליט ביוני 1916 להקשיח את הענישה כנגד העריקים בירושלים. הוא ציווה על אנשיו להוציא להורג באופן פומבי בכיכר העיר חמישה עריקים שנלכדו זמן קצר קודם לכן. החמישה נבחרו על פי מפתח דתי, כך שהמסר הקטלני יגיע לאוזני כל תושבי העיר.
פקודתו של המושל מולאה ככתבה וכלשונה, ועל חמשת העריקים שנבחרו נגזר בהליך מזורז עונש תלייה. תיאור מפורט של ההוצאה להורג התפרסם בעיתון "החרות" ביום שישי, 30 ביוני 1916.
הכתבה בעיתון החרות
ביום החמישי בשעה ארבע בעלות השחר הוצאו לתלייה בעירנו חמישה צעירים: שני יהודים, שני נוצרים ומוסלמי אחד, שנאשמו בעוון בריחה מעבודת הצבא.
על יד שער יפו העמידו שורת קורות עץ ובראש כל קורה טבעת ברזל אחוזה בחבל. לפני התלייה באו שני חכמים יהודים ושני כומרים ושיך אחד למען יתוודו ההולכים למות לפניהם. אחרי הווידוי שאלו את פי הנאשמים מה חפצם ואם יש להם מה להגיד. יהודי אחד דרש שיביאו לו מעט מים לשתות, והשני ביקש שיגבו כספים מאנשים שחייבים לו בשביל אמו האלמנה והשכולה. זה האחרון לא הראה שום סימני פחד ובאומץ לב ניגש למקום התלייה ובקול נוגה שר ביהודית ספרדית שירה עצובה. הוא דרש שיוציאו את האגד ששמו בעיניו, אך חפצו זה לא נמלא מפני שזהו נגד החוק. בשעת התלייה נוכחו כבוד שר המשטרה ג'לאל אלדין ביי, כבוד שר הקומיסריה עזת ביי, פקידי צבא אחדים, שוטרים ואנשי צבא מזויינים ואחדים מבאי כוח העירייה המקומית. אחרי הטקס הדרוש משכו פקידים אחדים את החבלים שנקשרו לצווארי הנאשמים וגופותיהם הועלו ורחפו באוויר. גסיסתם ארכה רגעים אחדים. שני היהודים עלתה נשמתם אל על כששפתותיהם דובבות הפסוק "שמע ישראל". הגופות נשארו תלויות עד שעה תשע אירופית למען יראו העם וייראו. על יד שער יפו עמד המון עם גדול מתושבי העיר להתבונן את המחזה המעציב הזה.
ואלה הם שמות הנתלים:
היהודים: משה מלל, יהודי ספרדי, מי שהיה משרת במלון אמדורסקי ואחר כך עסק גם בעמילות. יוסף אמוזג, יהודי מרוקני, חייט, מתושבי ירושלים.
הנוצרים: אברהים אנדלפט ומוסא סוס, מתושבי ירושלים.
המוסלמי: אחמד אלוצו, מירושלים.
טרם שהורידו את הגופות בא הצלם כליל ראד (ח'ליל ראד) וצילם את המומתים יחד עם פקידי המשטרה והצבא בראשות שר הקומיסריה כבוד עזת ביי וז'נדרמים וקומיסרים אחרים.
בשעה תשע הורידו אותם ממקום התלייה והובילום לקבורה.
מידע נוסף
סיפור התלייה הפומבית בשער יפו שרד שנים רבות בפי היהודים הספרדים של ירושלים. בין היתר סופר כי התליין היה יהודי בשם מרדכי ששון, שנאלץ בעל כורחו לקיים בלב כבד את פקודת השליטים התורכים.
אסתר חרוש, אחייניתו של יוסף אמוזיג, זכרה היטב את סיפור ההוצאה להורג. מתברר כי יוסף אמוזיג לא היה בכלל עריק, וכי הוא הוצא להורג בטעות. אמוזיג, שעלה ממרוקו עם אמו חנינה ואחותו והתיישב בירושלים, היה חייט במקצועו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא גוייס לצבא התורכי ונשלח לשרת כחייט בבסיס באר שבע. יום אחד שלח אותו מפקדו חזרה לירושלים כדי שיתפור עבורו חליפה, וכשפתח את בית המלאכה שלו בירושלים הוא נעצר על ידי השוטרים הצבאיים בחשד שהוא עריק. אישור המעבר הצבאי שקיבל ממפקדו אבד לו, ואמו לא הצליחה ליצור קשר עם הבסיס בבאר שבע. כשהורה ג'מאל פאשה כי שניים מן המוצאים להורג יהיו יהודים, נבחר יוסף אמוזיג, לרוע מזלו, כאחד מהם.
בכתבה שפורסמה בעיתון ידיעות אחרונות (6.5.2022) צוטטו דברים מפי משה
יאיר, מי מכונה "מואיז הקטן" בשירו של יוסי בנאי. הוא העיד כי משה מלל
היה אהוב נעוריה של אימו, וכי ככל הנראה הוא (משה יאיר) קרוי על שמו של משה מלל.
" אמא תמיד אמרה שהיא אוהבת אותי בגלל שאני קרוי על שם אבא שלה, אבל לא מן
הנמנע שהיא חיפשה דרך להיזכר באהוב שלה וכך, דרך השם שלי, שמרה על סודה כל ימי
חייה. כשאני חושב על כך, זה פשוט מעצים יותר את כל הסיפור הטרגי והסודי. זה מוסיף
לו עוד סממן. אני מאמין שרוב הסיכויים שאני קרוי על שמו".
על נסיבות התלייה סיפר משה יאיר בכתבה כי "כל עוונו של משה מלל
היה שהוא זייף תעודת מעבר טורקית שמאפשרת יציאה לחופש. הוא רצה את החופשה הזאת כדי
להיפגש עם האהובה שלו ילידת שכונת ימין משה, והוא רצה לנגן לה במנדולינה שלו
סרנדה. העונש על זיוף כזה לרוב היה כמה ימי מחבוש. אך משה נכלל במלכודת של אותו
משפט שדה וראווה של הטורקים. האהובה שלו, שהייתה רק בת 16, הייתה אמא שלי, אשר הייתה
אז הכובסת הראשית של מלון אמדורסקי (שם עבד משה מלל כמשרת). 14 שנה היא לא התחתנה
אחרי שמשה נתלה".
הצלם ח'ליל ראד, שצילם את התמונה, הוציא אותה לאור כגלויה תיירותית מצולמת.
 |
| חזית הגלויה |
 |
| צידה האחורי של הגלויה |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה