הידיעה פורסמה לראשונה בעיתון שובל – מגזין הבולאים בישראל, גיליון מס' 66, אפריל 2007.
תודה לד"ר דב גביש על המידע והתמונות.
משה רימר
הנפילה בשבי הלבנוני
כשבועיים לאחר חג הסוכות תש"ח, בבוקר יום ד' 22 באוקטובר 1947 [ח' חשוון תש"ח] יצאו מקיבוץ אילון שבצפון הארץ חמישה חברי פלמ"ח לסיור לאור היום בגבול ארץ ישראל-לבנון. יחיאל אוגדן (אז בלומנקרון), ישעיהו גביש, יהודה יהודאי, יצחק סלע (אז סלסטיאן) ואברהם ענבי, שנמנו על חברי הכשרת הפלמ"ח המגויסת של הנוער העובד בקיבוץ גבת, והשתייכו לגדוד הראשון של הפלמ"ח, לא שיערו לעצמם בבוקר יום הסיור כי חודשים רבים יחלפו בטרם יזכו לשוב חזרה לארץ.
במהלך הסיור נקלעה החוליה למארב שטמנו לה הלבנונים. חמשת חברי הפלמ"ח נתפסו, הועמדו לדין, ונדונו למאסר ממושך.
החיים בכלא
חמשת החברים החלו לרצות את מאסרם ב"כלא החולות", בית כלא לגברים שהיה ממוקם בדרום העיר ביירות. תחושת הניתוק מן הארץ הייתה קשה, במיוחד לאור המאורעות הסוערים של התקופה, והחרדה לגורל בני המשפחה והחברים שנותרו מאחור ולחמו בקרבות הקשים של מלחמת העצמאות.
 |
| משמאל לימין: יצחק סלע, יחיאל אוגדן, אברהם ענבי, אדגר דנא, יהודה יהודאי, חיים יפה (אדגר דנא וחיים יפה - יהודים תושבי לבנון שנידונו למאסר על פעולה מחתרתית להגנת הרובע היהודי בביירות). |
אחד מחברי הקבוצה, יהודה יהודאי, רשם בכלא מעין יומן, בו תיאר את חייו וחיי חבריו מאחורי הסורגים, כתב על הקשיים איתם נאלצו להתמודד, וסיפר על האנשים שפגשו.
בין שלל הדמויות בהן נתקלו בולטת דמותו של ארסלן ביידון, שכינויו היה אבו חודור, אחד מבכירי הפושעים בכלא, אסיר לבנוני בעל השפעה, ששימש בתפקיד של מנהיג וראש חדר בכלא. אבו חודור, שלא נרתע מן הסוהרים ולא חשש להתפאר בחפצים שהוברחו אליו לכלא, פרש את חסותו על החמישה, השגיח לבל יתנכלו להם והפך עם הזמן לאיש סודם של חברי הפלמ"ח.
 |
| משמאל לימין: אבו חודור, ישעיהו גביש |
אדם נוסף שסייע רבות לחמשת האסירים מישראל היה יוסף סנה, שהיגר כעשרים שנים קודם לכן מירושלים לביירות, ושימש יחד עם אשתו ברוריה כבעליו של מלון "ספיר" ברובע היהודי בביירות, ואדי אבו-ג'מיל. יוסף, שנכלא פרק זמן מסויים ב"כלא החולות", עשה בתקופת מאסרו כל שביכולתו על מנת להקל על החמישה.
גם לאחר שחרורו לא נטש יוסף את חברי הפלמ"ח, ומדי כמה ימים שב לבקר אותם, עדכן אותם במהלך הקרבות בארץ והגניב אליהם חפצים חיוניים. לעיתים התירו הלבנונים לקיים את הביקור עם שניים או שלושה מחברי הקבוצה יחד, והמפגש המשותף העצים את החוויה.
ביקורים אלו עודדו מאוד את רוחם של האסירים, ובמיוחד שימחו אותם החדשות על הצלחות הצבא הישראלי. באחד המקרים כתב יהודה ביומנו "... הצבא העברי מתחיל לכבוש, והכיבושים רציניים וחשובים. לאחר הביקור שוחחנו בינינו ושתפנו את עצמנו בשמחת הכיבושים...".
"הזנתי את עיני בהנאה מרובה בבול העברי הראשון..."
ב-17 ביולי 1948 ביקר יוסף סנה את האסירים, והפעם הייתה לו עבורם תשורה מיוחדת. כך תיאר יהודה את הדברים ביומנו:
"יוסף הכניס לנו דרך הרשת הצפופה בול עברי... את הבול הטמנו בכיסים, וצעדנו לחדר סקרנים לדעת מהי צורתו של הבול העברי. אחרי כמה דקות נכנסתי לבית הכסא, נסגרתי והשגחתי ששום איש לא יוכל לגלות את צפונותי. הזנתי את עיני בהנאה מרובה בבול העברי הראשון שהזדמן לידי. בול זה כבר סובב בכל בתי היהודים בבירות ועוד דרכו הייתה לפניו. הבטחנו ליוסף להחזירו כדי שרבים רבים יוכלו לראות בבול זה נוחם ועידוד. הבול היה של 20 מיל, תכול ועליו מצולם השקל. לאחר שהשבעתי עיני בבול זה, יצאתי ומסרתיו לישעיהו. לאחרי כן שלחנוהו ליחיאל ואברהם, ולבסוף הראנו את הבול גם לאבו חודור אולם השבענוהו לא להראות את הבול לאיש. אולם אבו חודור הראה את הבול בחדרו לנכבדי החדר וספר בגאווה שזהו בול של ישראל"
 |
| דף מיומנו של יהודה יהודאי |
אחרית דבר
ביום 23 במרץ 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק בין ישראל ולבנון. ישראל נסוגה מן השטחים הלבנוניים אותם תפסה, והשבויים שנלקחו על ידי שני הצדדים במהלך המלחמה, שוחררו. במסגרת ההסכם הוחזרו לישראל גם חמשת חברי הפלמ"ח, בתום "יום סיור" שנמשך כשנה וחצי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה