שובר תשובה בינלאומי

מן הנימוס הוא שאדם הכותב לחברו ומבקש לקבל מענה, יישא בעלות משלוח התשובה, ולא יגרום למקבל המכתב הוצאות מיותרות. הנוהג המקובל הוא לצרף למכתב מעטפה מבוילת, בה ישתמש הנמען כדי לשלוח את תשובתו. אין כל קושי לנהוג כך כאשר שני המכותבים מתגוררים באותה מדינה, אולם מה יעשה השולח במקרה שהנמען מתגורר במדינה זרה? על בעיה זו בא לענות שובר התשובה הבינלאומי.

הכתבה פורסמה לראשונה בעיתון שובל – מגזין הבולאים בישראל, גיליון מס' 69, נובמבר 2007.

משה רימר

מחפשים תשובה לבעיית התשובה

עם הקמתו של איגוד הדואר הבינלאומי (UPU) בשנת 1874, החלו נציגי המדינות שהיו חברות באיגוד לדון ולסכם ביניהם נושאים שונים הקשורים להעברת דברי דואר בין מדינות. הסכמים אלו, שרובם תקפים עד עצם היום הזה, הם המאפשרים לתושבי מדינה אחת לשלוח מכתבים לכל יעד בעולם. אדם הרוכש בול ישראלי בדואר ישראל, קונה בכך לא רק את שירותיו של הפקיד המקומי בדואר ישראל, אלא גם את שירותיהם של העובדים בכל אחד מבתי המיון שיטפלו במכתב לאורך הדרך במדינות השונות, כולל זה של הדוור במדינת היעד בה מתגורר המכותב.

מקבל המכתב, אם היה מעוניין לשלוח תשובה, צריך היה לרכוש בול דואר מקומי ולהדביקו על המעטפה שתעשה את דרכה חזרה לארץ המוצא. גם אם השולח מישראל צרף למכתבו מעטפה מבוילת בבול ישראלי, לא היה בכך כל תועלת. לבול הישראלי אין כל תוקף לצורך משלוח דברי דואר במדינה זרה.

חברי איגוד הדואר הבינלאומי, שביקשו להקל על העברת דברי דואר בין מדינות, ולעודד את חילופי המכתבים בין אנשים פרטיים וחברות מסחריות בכל רחבי תבל, חיפשו דרך שתאפשר לאדם ממדינה אחת לשלם עבור משלוח מכתב ממדינה אחרת. למעשה, חיפשו הנציגים דרך שתאפשר להנפיק "בול בינלאומי", כלומר בול אותו ניתן יהיה לקנות בכל בית דואר בעולם, ויהיה תקף בכל המדינות החברות באיגוד הדואר הבינלאומי.

בשנת 1885 התקיים בעיר ליסבון כינוס של איגוד הדואר הבינלאומי, ובמהלכו התקבלה החלטה המאפשרת לכל מדינה להנפיק "כרטיס תשובה בינלאומי". המדובר היה בגלויה בעלת גודל כפול מהרגיל, שעל חלק אחד כתב השולח את הודעתו, ועל החלק השני יכול היה הנמען לרשום את תשובתו. על פי הנחיות איגוד הדואר הבינלאומי לא חלה חובה על המדינות השונות להנפיק פריט שכזה, אולם חלה עליהן החובה לכבד גלויה כזו שהגיעה ממדינת המקור, ולטפל בה כאילו הודבק עליה בול דואר מקומי.

צד התשובה של כרטיס שהונפק על ידי דואר ארצות הברית, והוחתם על ידי דואר ישראל בחותמת ישראלית מיום 3 במאי 1951.

כרטיס התשובה סיפק מענה חלקי בלבד לבעיה שניצבה בפני אלו שביקשו להתכתב עם אנשים ממדינות זרות. היו רבים שהתנגדו לכתוב מסרים פרטיים על גלויות החשופות לעין כל, והעדיפו לשלוח מכתבים רגילים במעטפות סגורות.

הוויכוחים אודות הדרך הנכונה להנפקת "בול בינלאומי" המשיכו במלא התוקף. דיונים סוערים בנושא זה התקיימו בוועידת וינה בשנת 1891, ובוועידת וושינגטון בשנת 1897, אולם ללא כל תוצאות.

פריצת דרך

בשנת 1906, כשהחלו הדיונים בוועידת וינה, הוצגו מספר רעיונות לדיון. הנציג הצרפתי הציע להנפיק מעטפות תשובה מבוילות, והנציג האמריקאי הציע שיקבע נוהל ולפיו יודבקו על המעטפה שני בולים, האחד יודבק בצד ימין של המעטפה וישלם את עלות המשלוח, והשני יודבק בצד שמאל של המעטפה, יוחתם על ידי בית הדואר במדינת היעד, וישלם את עלות התשובה.

בשלב זה קם נציג ניו זילנד וסיפר לחברי איגוד הדואר הבינלאומי שבבתי הדואר בניו זילנד יכולים התושבים המקומיים לקנות גם בולים אנגליים ובולים אוסטרליים, ולבייל בהם את מעטפות התשובה שהם מצרפים למכתביהם. נציג הולנד קם אחריו וסיפר, כי גם בבתי הדואר המרכזיים של הולנד מוכרים לציבור בולים ממגוון של מדינות זרות החברות באיגוד הדואר.

הנציג ההולנדי הוסיף והציע, שיקבע נוהל המחייב את המדינות החברות באיגוד הדואר הבינלאומי למכור לתושביהן בולים של כל אחת מהמדינות האחרות החברות באיגוד. הצעה זו נדחתה על ידי מרבית הנציגים, שהבינו את הבעיה הלוגיסטית העצומה הכרוכה בהחזקת מלאי בולים מעשרות מדינות שונות בכל אחד מבתי הדואר, אולם כתגובה להצעה זו עלה בראשו של הנציג הבריטי רעיון מבריק. "אין צורך להחזיק בכל בית דואר את כל בולי המדינות האחרות", הציע הנציג הבריטי, "ניתן להסתפק במכירת שובר אותו יוכל הנמען להמיר במדינת היעד בבול דואר מקומי".

ההצעה הבריטית בלטה מיד בהיותה מעשית ופשוטה ליישום. לא היה בכך כדי למנוע מנציגי צרפת וארצות הברית להמשיך ולהתווכח בלהט רב, ולנסות לאשר את הצעותיהם, אולם בסיכומו של דבר אושרה ההצעה הבריטית והפכה לנוהל מחייב של איגוד הדואר הבינלאומי.

היערכות להפצת השוברים

בשלב זה החלו הנציגים לעבד את פרטי התוכנית לפיה יוכנו שוברי התשובה הבינלאומיים, וסוכמו העקרונות הבאים:

• ערכו הבסיסי של שובר התשובה נקבע לעשרים וחמישה סנטים זהב צרפתים.
• כל מדינה שתמכור את השובר בבתי הדואר שלה תוכל לקבוע לעצמה את המחיר של השובר, ובלבד שזה לא יהיה נמוך מ-28 סנטים זהב.
• לא חלה חובה על המדינות החברות באיגוד הדואר העולמי למכור את השובר, אולם הן חויבו לקבל את השובר ולספק תמורתו בול דואר מתאים.
• בעת מכירת השובר תוטבע על גביו בחלקו השמאלי חותמת בית הדואר שמכר אותו.
• בעת קבלתו בבית הדואר במדינת היעד, תוטבע עליו בחלקו הימני חותמת בית הדואר המקבל.
• את השוברים שהתקבלו בבתי הדואר תעביר המדינה אחת לתקופה למשרדי איגוד הדואר העולמי, וזה יעביר אליה את התשלום לה היא זכאית בגין הבולים שסיפקה.

שובר התשובה הבינלאומי הומצא בשנת 1906, והשימוש בו החל בפועל שנה לאחר מכן, ביום 1 באוקטובר 1907. הוא התקבל בברכה בקרב הציבור הרחב, וזכה להצלחה מידית. על פי נתוני איגוד הדואר העולמי נרכשו בשנה הראשונה להפעלת התוכנית 328,685 שוברי תשובה בכל רחבי העולם. הצלחה זו עוררה בקרב חלק מחברי איגוד הדואר חשש כי לא ניתן יהיה לנהל את ההתחשבנות הכספית הכרוכה במספר כה גדול של שוברים, אולם חשש זה התבדה, ושוברי התשובה הבינלאומיים נותרו בתוקף עד עצם היום הזה.

עיצוב שוברי התשובה הבינלאומיים

את מלאכת עיצוב השוברים הראשונים הפקיד איגוד הדואר בידי יוג'ין סמואל קרסט, אמן ממוצא שוויצרי שפעל בפריז. הוא צייר דמות נשית אלגורית, המתוארת כנושאת מכתב מחלקו האחד של כדור הארץ לחלקו האחר. הכנת הגלופה נעשתה על ידי ארנסט פלוריאן מפריז, וההדפסה בוצעה בבית דפוס בשוויץ.

שובר תשובה בינלאומי מדגם רומא שנמכר במושבה הבריטית של אוסטרליה הדרומית

דגם זה, המכונה בפי האספנים בשם "דגם רומא", שימש בבתי הדואר ברחבי העולם כעשרים ושלוש שנים. ביום 1 ביולי 1930 נכנס לשימוש דגם חדש של שובר תשובה בינלאומי. דגם זה, המכונה "דגם לונדון" עוצב בסגנון "אר-דקו", ושיקף את השינוי בטעם הציבור.

שוברי התשובה הבינלאומיים שנמכרו בישראל

דואר ישראל התחיל למכור שוברי תשובה בינלאומיים בבתי הדואר בישראל ב-1 בספטמבר 1950 במחיר של 45 פרוטות. השוברים הוזמנו באיגוד הדואר העולמי כשהם מכילים הוראות בעברית, את שם המדינה בעברית ובאנגלית, ואת הערך הנקוב של 45 פרוטות.

ב-1 בפברואר 1952 גרמה האינפלציה בישראל לעליית מחירם של השוברים ל-55 פרוטות. בידי דואר ישראל נותרה כמות גדולה של שוברים עליהם הודפס המחיר המקורי, ובמקום להשמידם ולהזמין שוברים חדשים מאיגוד הדואר העולמי העדיף דואר ישראל להוסיף עליהם הדפס רכב בצבע אדום שאמור היה לכסות את המחיר המקורי ולציין את המחיר החדש.

תהליך זה חזר על עצמו ב-1 בנובמבר 1955, כאשר עלה מחירם של השוברים בישראל ל-250 פרוטות. שוב הוסיף דואר ישראל הדפס רכב, הפעם בצבע סגול, אשר כיסה את המחיר של 55 פרוטות והוסיף את המחיר המעודכן.

שובר תשובה בינלאומי מדגם לונדון שנמכר בישראל במחיר של 250 פרוטות

באוסף אלכסנדר שמורה דוגמה לשובר התשובה הבינלאומי שהונפק ב-1 בנובמבר 1955 ויצר פריט הממחיש בשיטת "חד גדיא" את קצב עליית המחירים בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. שובר זה נמכר בבית הדואר של תל אביב כחצי שנה לאחר יום ההנפקה הראשון, והוחתם בצדו השמאלי ב-5 במאי 1956. הקונה לא עשה שימוש בשובר הזה, ואין עליו את חותמת בית הדואר המקבל בצדו הימני.

בצדו הקדמי של השובר הודפסו הנחיות השימוש בשפה המקומית של המדינה ובשפה הצרפתית, השפה הרשמית של איגוד הדואר העולמי. בצדו האחורי של השובר הודפסו ההנחיות בחמש שפות נוספות: אנגלית, ערבית, סינית, ספרדית ורוסית.

צדו האחורי של שובר התשובה הבינלאומי